דור הולך, דור בא: בפורמה הזו, פרץ שווה למכבי תל אביב אליפות

קצת קשה להאמין, אבל הדרבי התל אביבי שייערך מחר (שבת ב-21:00) יהיה בסך הכל המשחק ה־15 של פטריק ואן לוון כמאמן מכבי ת"א. ב־14 המשחקים שלו כהד קואץ' של הצהובים הוא גרף 40 נקודות. 95% הצלחה. מספר מופרע. מדובר ב־13 ניצחונות ותיקו (דווקא מול אוסף השבורים של בני יהודה). אם היינו עכשיו ערב המחזור ה־15, במכבי היו מתעסקים בשלב הזה בעיקר בוויכוח מי יטוס להגרלת הצ'מפיונס במשרדי אופ"א בקיץ. אבל אנחנו נכנסים למחזור ה־26, ולמכבי היה פער די מטורף לסגור.

ואן לוון לקח את מכבי ת"א כשהיא רחוקה 8 נקודות ממכבי חיפה. 8 נקודות במחזור ה־11 זה כלום, אבל מכבי חיפה נראתה בתחילת החורף כמו מי שהולכת לעשות את זה הפעם. ומילא זה, מכבי ת"א נראתה ב־11 המשחקים תחת גאורגיוס דוניס החביב אך הלא אפקטיבי כמי שתעשה הכל כדי לא להשיג כלום השנה. מהקבוצה הרוצחת של ולדימיר איביץ' לא נותר שום זכר.

אבל ואן לוון נטל את המושכות והתחיל להכות בליגה. במשחק הראשון הוא גירד 0:1 עלוב במיוחד מול קריית שמונה, שהושג בעיקר בזכות טעויות שיפוט באדיבות האנשים שמכרו לנו במשך שנים שברגע שתהיה טלוויזיה שתפקח עליהם, הם יטעו פחות. המשחק הבא שלו היה דרבי מול הפועל ת"א, חגג עם 0:4 בלי שאף שחקן צהוב הזיע. אחר כך גירד 0:1 בלוזונים, הוציא את התיקו המוזר מול בני יהודה ומאז הוסיף עשרה ניצחונות רצופים. מאזן השערים הוא 5:28. עכשיו זה שוב מריח כמו איביץ'.

מי שפתאום נזכר להיות שחקן אצל ואן לוון הוא דור פרץ. לבחור יש חמישה שערים, כולם תחת ואן לוון, הראשון בסיבוב הקודם מול הפועל. משחקן שלא ברור מה יהיה איתו והיה נדמה שהוא כמו הפספוס הגדול הבא בצהוב, הוא הפך בחזרה למפלצת המתהווה שהיה אצל איביץ'. את האפקטיביות של פרץ מכבי מרגישה לא רק בהתקפה אלא גם בהתגרזנות המפחידה שלו במרכז המגרש. פרץ מוביל את הליגה בפער בחילוצי כדור בחצי המגרש של היריבה, ומכבי למדה לעשות מזה מטעמים. הוא שלישי במכבי ת"א עצמה באיומים לשער ושני באיומים למסגרת, מנצח ב־58.5% ממאבקי האוויר שנכנס אליהם וב־52% ממאבקי הקרקע שנכנס אליהם, זוכה ב־54% מהתיקולים שהוא מבצע, ומוביל את טבלת העבירות במכבי ת"א – ביצע 30 כאלה העונה, אבל סחט 33 מהיריבות. סביר להניח שאם הוא ישמור על הפורמה הזו ב־11 המחזורים שנותרו עד סוף העונה המוזרה הזו, מכבי ת"א תהיה אלופה.

פרץ הוא לחלוטין הגורם שצריך לטרוף את שנתו של ניר קלינגר בלילה שלפני הדרבי. להפועל היה סיבוב שני טוב, מאז התבוסה בדרבי הפועל ייצבה את ההגנה, עיבתה את הסגל בדגש על ההתקפה, יצאה אל האזור הבריא שמעל הקו האדום ואפילו העפילה לרבע גמר הגביע.

בהפועל כבר מבינים שהדרבי מחר לא יהיה האחרון לשנת 2021. בניגוד לתחילת החורף, כבר לא מדובר במועמדת הוודאית לירידה. האחים ניסנוב תפסו את עצמם וחיזקו את הקבוצה, והשארתו של קלינגר על הקווים הייתה צעד נכון ששידר יציבות, ביטחון ורוגע לסגל כולו. מקבוצה שצברה 9 נקודות ב־13 משחקים עם מאזן שערים 17:4 הפועל הפכה לקבוצה שלוקחת 17 נקודות ב־12 משחקים עם מאזן שערים 10:12. יותר מרכז טבלה מזה – ונשתגע, ואם היינו עכשיו במחזור ה־12 ולא במחזור ה־25, אפשר היה לשחרר את כולם לחופשה מרוכזת בים. אבל אנחנו נכנסים למחזור ה־26, וכמו למכבי, גם להפועל היה פער די מטורף לסגור.

אבל קשה להשתחרר מהתחושה המציקה שיש שם בעיה: ההפסד לסכנין במחזור האחרון הציף את הנקודה הזו. כשנלחמים מולה, הפועל הולכת לאיבוד. זו קבוצה רכה יחסית לאחרות, מי שסוגרת מולה בנוקשות (סכנין, בני יהודה, חדרה) תצא עם נקודה או יותר מהמשחק. מי שממש תוקפת, בלי פחד ומורא (אשדוד, מכבי חיפה וכמובן מכבי ת"א) – תיקח את כל השלוש בוודאות. פה היית צריך להרגיש את הכוח של קלינגר, את האופי הנחוש שלו כשחקן. את הערך המוסף. וזה לא מורגש. עדיין לא.

בצד תשב מכבי חיפה ותתפלל. נכון לעכשיו זה מה שנותר לה, אחרי שנים ארוכות מאוד שבהן לא הייתה פונקציה ביחס למכבי ת"א. בסופו של דבר, החוט המקשר בין שלוש הקבוצות האלה הוא קלינגר, שכשחקן לקח אליפות עם שתי המוצלחות יותר וכרגע מאמן את זו שחיפה תחזיק לה אצבעות מחר. הבעיה היא שלכל המעורבים בטריו הזה ברור שבהפועל של קלינגר אין אחד כמוהו על הדשא, ובמכבי משחק כרגע הווריאנט המשופר שלו עם המספר 42 על הגב, ואם האדומים לא ימצאו דרך לנטרל את דור פרץ, כנראה שמכבי חיפה תסמן וי על עוד עונה לבד בחושך.