הולכת ומתכווצת: מאמינים בנבחרת ישראל יותר מאשר היא בעצמה

נבחרת ישראל היא בבואה של הציפיות של השחקנים מעצמה. השחקנים לא חיים בחלל סגור. יכול מאמן להגיד לשחקנים שיאמינו בעצמם, שזו לא משימה קשה לנצח, ועדיין הם יחיו במציאות שבה הציבור לא מאמין בהם ושהקהל שבע אכזבות ויכול לצאת מתוסכל מתיקו מול נבחרת שתשחק ביורו. לכן, יש בהיסטוריה של נבחרת ישראל יותר משחקי תיקו הירואיים מאשר ניצחונות. רוב הקמפיין המהולל של אברהם גרנט הורכב ממשחקים כאלה. אם הנבחרת היתה מנצחת אז נבחרת אחת גדולה – לא יותר – היא היתה במונדיאל.

הייתם צריכים לשמוע את המחמאות של המאמן הדני ביום חמישי – לא בנימוס, אלא באמת – ואת מה שאמרו אתמול הסקוטים. "לא ברור איך נבחרת כזו (ישראל) נמצאת כל כך נמוך בדירוג העולמי". סטיב קלארק דיבר על ערן זהבי כאילו הוא מדבר על ליאו מסי. לפעמים נדמה שלא סתם קוראים פה לציבור "חמוצים", כי זה אופי.

אז למה נבחרת ישראל לא ניצחה את סקוטלנד, כפי שניצחה אותה בשני הביקורים הקודמים של הסקוטים? כי היא לא ידעה להרוג את המשחק כשהיה אפשר להרוג אותו, וכי המאמן שלה – המקובע – שגה בניהול המשחק.

צפו בתקציר ה-1:1 בין ישראל לסקוטלנד

מקובל לחשוב שקבוצה שיורדת ביתרון במחצית, תמשיך לשחק באותה דרך במחצית השנייה, כי מה שלא שבור, לא צריך לתקן. מקובל גם לחשוב שמאמן שנמצא בפיגור של שער אחד, יעשה הכל כדי לחזור למשחק ולהשוות, ואולי לנצח. זה בדיוק מה שקרה במחצית. קלארק עשה שינוי מערך, הוציא בלם והכניס חלוץ. וילי רוטנשטיינר אפילו לא ניצל את המחצית לבצע חילוף, שבמציאות הקורונה, לא התאפשר לו בהמשך. הנבחרת – יש לומר, העייפה – עלתה מאובנת למחצית השנייה, לא רצתה להרוג את היריבה אלא להרוג את הזמן. אם במחצית הראשונה נראה היה שהקישור שלנו פרוס, נאתכו ימינה בעמדה שבה הוא יותר מעורב ומשתמש בטכניקת המסירה העילאית שלו, פרץ באמצע עם העוצמות הפיזיות, וסולומון בשמאל , במקומו הטבעי, הרי שבמחצית השנייה שוב התכווצה הנבחרת ונתנה לסקוטים יותר שטחים שמהם יכולים היו להעביר את כובד המשקל לחצי המגרש של ישראל. כשנאתכו יצא, כבר לא היתה קריאטיביות התקפית.

"עד מתי נאתכו?" זה ציוץ קבוע שמתפרסם כבר כמה שנים ברשתות החברתיות. ביברס נאתכו מקובע אצל הציבור פה – ואלי גוטמן אשם בזה, ולא מרוע – כקשר אחורי. אוהדי הכדורגל חושבים שהוא גרזן, אבל נאתכו הוא עושה משחק מהזן הישן, כאלה שצריכים כדור ומקום פנוי לקבל אותו כדי למסור. ביברס נאתכו הוא עושה משחק מעולה, שכמה שהוא יותר קרוב לשער, הוא יותר מסוכן. אחת הסיבות שמ.ס אשדוד מצטיינת העונה זה שיש לה שניים כאלה – שלומי אזולאי ורועי גורדנה – ואחת הסיבות שהנבחרת התקשתה לייצר מצבים איכותיים בחצי השעה האחרונה הייתה שלא היה אפילו אחד כזה על המגרש, מהרגע שנאתכו יצא כי נגמר לו הכוח (או כי זה היה הסידור בינו לבין רוטנשטיינר). אייל גולסה נפצע ושוחרר ובנבחרת יש רק שחקן יצירתי אחד שיכול היה לשמש בתפקיד, אבל גם כאן הקיבעון ניצח.

לערן זהבי היה אתמול משחק נוראי. זה מסוג המשחקים שבו הוא לא מצליח לא רק לייצר מצב בעיטה, אלא גם דאבל פס. זהבי סגר אתמול משחק רביעי רצוף בנבחרת ללא כיבוש. זה יותר מדי עבור מי שהתרגל – ואנחנו התרגלנו ממנו – לכבוש בכל משחק. אצל זהבי העובדה הזו משפיעה לא טוב. הוא מנסה בכוח, וזה נראה רע. בתוך המגרש ובוודאי מחוצה לו.

זה היה השלב שבו רוטנשטיינר היה צריך להגיב. במסיבת העיתונאים הוא אמר שלא מתעסקים בשחקנים ברמה של זהבי. גם אם התפיסה הזו נכונה – ובישראל היא לא – היה זהבי, גם בלי רוטנשטיינר, צריך להבין שזה לא היום שלו מול השער, לרדת טיפה אחורה ולהתחיל לייצר עבור האחרים, כי על המגרש רק הוא מסוגל לזה. זהבי עצמו משתמש הרבה בשמו של זלאטן איברהימוביץ', אז הנה: בקוסובו זלאטן בישל לחבריו פעמיים.

יש רק שלושה שחקנים בהיסטוריה של הכדורגל שהיו גם מלכי השערים וגם מלכי המבשלים: שפיגלר, מלמיליאן וזהבי. למסור הוא יודע, יש לו מספיק בישולים גם בהולנד. אבל זה לא קרה, כי הנבחרת מקובעת – זהבי מסומן כשחקן מטרה וגם היריבות יודעות את זה.

הנבחרת מקובעת בשיטה, בחילופים, באלטרנטיבות, בתפיסת העולם. אם הוחלף סאן מנחם, מדוע היה צריך מנור סולומון לרדת ולהפוך להיות ווינג-בק? מנחם היה נהדר, בוודאי כווינג-בק, ומצופה היה מנבחרת שמוציאה מגן, שהיא תעבור לשיטה של ארבעה שחקני הגנה ותכניס חלוץ, יצירתי ורענן, נגיד ליאל עבדה. אבל רוטנשטיינר הכניס את בירם כיאל, שחקן שהוא דמוי נטע לביא והנבחרת שיחקה עם כיאל, לביא ופרץ בקישור. מי ימסור לגול? מי יעשה דאבל פס? מי ידרבל?  

ההתאחדות הגדירה מראש את קמפיין מוקדמות המונדיאל כקמפיין התקדמות. לא מצפים לראות את הנבחרת עולה למונדיאל, אבל כן מצפים לראות התקדמות. יותר ניצחונות בית מול נבחרות בדרג שני ושלישי, יותר ניצחונות חוץ, יותר שחקנים שנראים מול המקבילים שלהם ברמת שווה ויותר. הפוטנציאל קיים.

להוציא את הטעות במשחק מול הדנים, אפשר לומר שצמח פה בלם – חאתם אלחמיד. אולי מאוחר מדי (הוא בן 30), אבל לפחות הוא נראה טוב. יש סולומון, יש דור פרץ, זהבי בפורמה הוא שחקן טופ קלאס, דסה נפלא, סאן מנחם צומח להיות מגן העתיד וכמובן נטע לביא או אלה שעוד לא קיבלו את הצ'אנס, אבל הנבחרת עושה מסלול הפוך. היא לא מתקדמת בתוצאות שלה – פעם היו לה הרבה יותר טובות – היא הולכת ומתכווצת והופכת לנבחרת שכבר לא מצפים ממנה לכלום, כזו שמסוגלת להפסיד בבית גם לאיי פארו. כדי שהיא תיישר קו לפחות עם הנבחרות המסעירות של פעם, היא צריכה להאמין בעצמה, או לפחות להאמין כמו שמאמינים בה הנבחרות היריבות שמתכוננות מולה ולוקחות אותה ברצינות, ולא רק ברמת המחמאות המנומסות, אלא גם ברמת המעשים.

עכשיו צריך לנסוע למולדובה ולהתפרע עליה. אף אחד לא מאמין שזה יקרה, אז תפתיעו אותנו. חג, בכל זאת.