נפתח בכמה עובדות: מכבי חיפה פותחת את הפלייאוף העליון כשהיא במקום הראשון; מכבי חיפה לא ניצחה את מכבי ת"א בליגה מאז סוף 2015; מכבי חיפה תגיע למשחק מול מכבי ת"א (וגם למשחק היום – שבת החל מ-19:45, ישיר בספורט1 – מול מכבי פ"ת) עם חולצות שהן מחווה לתלבושת של עונת האליפות ב-1984/85.
די בכוחן של העובדות האלה ללמד על מערך יחסי הכוחות לקראת "משחק העונה הראשון לאחר הקורונה" שייערך ביום שלישי באצטדיון בחיפה. קבוצה אחת קטנה, מתלהבת, מתרגשת, מצטחצחת – ועוד מגיעה מהמקום הראשון. מבחינת הקבוצה השנייה מדובר בעוד יום במשרד, היא הייתה במעמד כזה מדי שנה באופן קבוע בעשור האחרון, ואין מקום ליותר מדי הפתעות והתרגשויות: מה שחשוב הוא שהפקידים הבכירים, פרץ וכהן, יגיעו לעבודה בזמן.
מעניין לחזות בתהליך התכווצותה של מכבי חיפה בשנים האחרונות. אם לא תזכה באליפות השנה, היא תסגור עשור בלי אליפות, ובכל מקרה, גם אם תניף – מדובר בפרק הזמן הארוך ביותר שבו המועדון לא זכה באליפות מאז התחיל לזכות באליפויות. מי שחשב ששבע השנים בין האליפות האדירה ההיא, עם גיורא שפיגל על הקווים, ועד שהגיע אברהם גרנט וקרע את הליגה, היה ההליכה של מכבי חיפה במדבר, לא ידע על מה הוא מדבר. באותן שנים, גם כשלא זכתה בכלום, היא הייתה מפלצת מפחידה, לשחק מול מכבי חיפה לא היה כיף בשום שלב ולקחת ממנה נקודות היה ממש מענג.
כשנגמר העשור המטורף ההוא, שהתחיל באברם ונגמר עם אלישע על הכתפיים, מכבי חיפה סוף־סוף – בשעה טובה – הגיעה למדבר. הנה היא סוגרת את העשור הזה עם מצב לתואר אחד – גביע – בעשר שנים. לקריית שמונה יש יותר תארים כרגע, גם לבני יהודה. ובשנים האלה, שבהן נדדה במדבר, מכבי חיפה התכווצה, אולי מחום השמש הקופחת.
על מידת הכיווץ של מכבי חיפה ניתן ללמוד בעיקר משני ההפסדים הזכורים ביותר שלה למכבי ת"א בשנה וחצי האחרונות. שניהם במחזור ה־17 – פעם אחת בעונת 2019/20 ופעם אחת העונה. פעמיים זה הוגדר משחק עונה, אפילו שעוד לא עברה חצי עונה. ופעמיים זה נגמר אותו דבר: גול בתוספת הזמן שמבקיעה מכבי ת"א, תוך שהיא מנפנפת מעליה את הכאילו התנגדות של הירוקים.
בפעם הראשונה זה היה משחק מיתי: הצהובים הובילו 0:2, חיפה השוותה, מכבי ת"א עלתה ל־2:3, מכבי חיפה השוותה בדקה ה־88. ואז הגיע שער הניצחון בתוספת הזמן. הפעם השנייה הייתה אמורה להיות בידיים של הירוקים, שהובילו די מהר אבל תוך דקות ספורות חטפו את השוויון. ושוב, ברגע האחרון, מכת מחץ של מכבי ת"א ועוד הפסד נאיבי של מכבי חיפה כמה דקות לתוך תוספת הזמן.
צריך להודות באמת, זה לא רציני. שני הפסדים כאלה תוך שנה – באותו אופן מול אותה יריבה – מעידים על בעיה מנטלית, על פחדנות, על השלמה עם הגורל (במשחק השני) במקום רצון ויכולת להילחם בו. כבר כמה שנים מכבי חיפה נראית מול מכבי ת"א כמו שהפועל כפר שלם נראית מול מכבי ת"א – זה אותו ענף, 11 מול 11 על הדשא, אבל מצד אחד יש לך קבוצה רצינית שבאה לנצח ולא רואה בעיניים ומהצד השני יש לך קבוצה קטנה ומפוחדת. ואין דוגמה טובה יותר להתכווצות מ"קטנה ומפוחדת".
והנה נקרתה בדרכה של מכבי חיפה הזדמנות לשינוי. לא רק לשינוי התדמית הזו אלא לשינוי המסלול שבו היא מידרדרת לה משנה לשנה. אנחנו לא יודעים מה יהיה הפער בין הקבוצות כשיתחיל המשחק ביום שלישי: נקודה, אולי ארבע – למכבי חיפה – ואולי בכלל מכבי ת"א תגיע מהמקום הראשון.
אנחנו כן יודעים שאם מכבי חיפה תצליח להתעלות על עצמה, על הפחדים שלה ועל המגבלות שלה, תצא מכבלי הקבוצה הקטנה שמשתלטת עליה חדשות לבקרים ותהיה – לערב אחד לפחות – קבוצה לא מפוחדת ולא היסטרית כשהיא רואה צהוב מול העיניים, יש מצב שהיא תצליח לשנות את מסלול ההיסטוריה שלה, ובמקום להפוך לגרסת שנות האלפיים של הפועל פ"ת ומכבי נתניה – קבוצות שפעם היו פה אימפריה והיום הן נקודות נוסטלגיה חביבות לכל היותר – היא תצליח לחזור ולהיות הקבוצה ההיא, שרק חיכתה שבע שנים בין גיורא לאברם, ואז חזרה לפרק פה את הליגה בלי לפחד שתגיע הדקה ה־90 במשחק צמרת מול מכבי ת"א.
* הכתבה נלקחה מתוך מוסף סופהשבוע של מעריב
מה דעתך על הכתבה?