"אני צריך ללמוד ליהנות יותר מהמסע", הצהיר אנטוניו קונטה בתחילת העונה. זה לא היה טריוויאלי, כי העובדה שנכשל בעונתו הראשונה לא נתנה לו מנוח. הוא הרי תמיד הגשים את שאיפותיו באופן מיידי. כאשר הגיע ליובנטוס ב-2011, הוא החדיר מיד את הרוח הווינרית במועדון שהתקשה עד אז להתגבר על פצעי פרשת קלצ'ופולי – וזכה באליפות. כאשר הגיע לצ'לסי ב-2016, בתום קדנציה מוצלחת בנבחרת איטליה, הוא שינה לחלוטין את הלך הרוח בחדר ההלבשה, הביא לסטמפורד ברידג' מנטליות של ווינרים, וזכה באליפות. אלא שבאינטר הסתיימה עונת הבכורה בידיים ריקות, והיו שחזו כי קונטה יעדיף לנטוש.
הוא הרי תמיד נוטש כאשר משהו לא לרוחו. את יובנטוס הוא עזב באופן מפתיע ביותר קיץ 2014, כאשר מחנה טרום העונה כבר החל, בגלל חילוקי הדעות עם ההנהלה לגבי מדיניות הרכש. על הכוונה לעזוב את המשרה בנבחרת הוא הודיע חודשים ארוכים לפני יורו 2016, אשר היה הטורניר היחיד שלו. הסכסוכים עם הנהלת צ'לסי בעונתו השניה הפכו את העזיבה לבלתי נמנעת. אז אולי קונטה חתם ב-2019 על חוזה לשלוש שנים באינטר, אבל כולם ידעו שיש סיכוי גבוה כי הברית הזו תתפרק מוקדם יותר. וזה כמעט קרה באוגוסט.
במסיבת העיתונאים אחרי המחזור האחרון, בו נקבע כי אינטר סיימה נקודה אחת בלבד מתחת ליובנטוס שליקטה אליפות תשיעית ברציפות, פצח קונטה במונולוג קשה נגד הנהלת המועדון שלו. "עבודת השחקנים לא הוערכה כראוי, וגם העבודה שלי לא הוערכה כראוי. לא קיבלנו גיבוי מהמועדון שלנו. זו היתה עונה קשה מאוד עבורנו מכל הבחינות. אם רוצים לצמצם את הפער מיובנטוס, צריכים להיות חזקים על המגרש, אבל גם – ובעיקר – מחוץ למגרש", הוא טען. בתקשורת, היו שראו בכך הקדמה להגשת מכתב התפטרות, אחרים סברו שאינטר תפטר אותו בעצמה.
המצב לא היה קל לעיכול עבור ווינר מסוגו של קונטה. הוא הגיע במטרה מוצהרת לקטוע את רצף הזכיות של יובנטוס אשר הוא החל בעצמו. הוא קיבל לידיו סגל חזק מאוד, בעוד היריבה בשחור-לבן היתה שרויה לכאורה במשבר עם מאמן לא אהוב בדמותו של מאוריציו סארי. המשימה נראתה אפשרית, וזה התחיל ברגל ימין, אבל אינטר לא עמדה בקצב – וקונטה רגיל תמיד לעמוד בקצב. כאשר משהו לא מסתדר, הוא נוטה להיות ביקורתי מאוד כלפי עצמו, וביקורתי עוד יותר כלפי הסביבה. הוא עלול להיות בלתי נסבל, ולרוב זה נגמר בפיצוץ.
ואולם, המנכ"ל בפה מארוטה סירב להשלים עם התחזיות העגומות. הוא מכיר את קונטה מקרוב מאוד מיובנטוס, והיחסים ביניהם היו לרוב תקינים – אחרת הוא לא היה משכנע אותו לקחת את הג'וב מלכתחילה. "אמנם איבדנו נקודות, אבל למדנו מכך. ראינו שהקבוצה משתפרת. החוויות השליליות יעזרו לנו להיות טובים יותר בעתיד. אנחנו חייבים להמשיך בדרכנו, ולהציב את הרף גבוה יותר. עבודתו של קונטה הורגשה היטב", הוא אמר אז. היה זה מסר של פיוס.
ואז נפגשו כל הצדדים בווילה מפוארת בצפון איטליה על מנת לפתוח דף חדש ולהדק את שיתוף הפעולה. אז גם הכריז קונטה על רצונו ליהנות מהמסע. זה לא טבעי עבור פרפקציוניסט כמוהו, אבל סביר להניח שהוא נזכר בהרפתקה שעבר עם המנטור שהשפיע עליו יותר מכל – ג'ובאני טרפאטוני. מבחינת קונטה, המאמן הוותיק הוא המודל האולטימטיבי לחיקוי, וממנו הוא שאב את ההשראה.
ב-1991, כאשר הגיע ליובנטוס מלצ'ה הדרומית הצנועה, כשחקן צעיר, לא היה לקונטה ביטחון עצמי, ואחרי שביצע טעויות במשחקים חשובים עברה בראשו המחשבה לעזוב את הכל. הוא סבר שאינו טוב מספיק. טרפאטוני חשב אחרת. הוא לקח את חניכו למספר שיחות אישיות והבהיר לו עד כמה הוא סומך עליו. "יש לך עוד שנים רבות כאן, הכל יסתדר", הוא טען. "ללא התמיכה של טרפאטוני, לא הייתי נשאר שם", נזכר בדיעבד קונטה. בזכותו, הוא המשיך לעבוד קשה, וזכה ב-5 אליפויות ב-13 שנים. הראשונה, אגב, הגיעה ב-1995 עם מרצ'לו ליפי על הקווים, אחרי שטרפאטוני כבר עזב. וזה מלמד כי ההצלחה לא חייבת להיות מיידית.
טרפאטוני העריך מאוד את קונטה כשחקן, והוא מעריץ אותו גם כמאמן. "אנטוניו לא היה הכדורגלן המוכשר ביותר, אבל המנטליות החזקה ורוח ההקרבה שלו בידלו אותו. זה גם בסיס מצוין לעבודתו כמאמן. הוא באמת מבין את מהות המקצוע. אנשים כמוהו מצליחים בכל מקום אליו הם מגיעים, בזכות האישיות שלהם", הוא אמר לא מכבר.
גם לטרפאטוני היתה מנטליות חזקה מאוד, והוא לא חחש מאתגרים. אחרי שבילה את הקריירה כשחקן במדי מילאן, הוא הפך לאגדה כמאמן יובנטוס – ואז, ב-1986, חצה את הקווים מכל הבחינות האפשריות וחתם באינטר. "אביא לך את תואר האליפות תוך 3 שנים", הוא הבטיח לנשיא ארנסטו פלגריני. ואכן, זה בדיוק מה שקרה – האליפות המשכנעת הגיעה ב-1989. המעידות בתחילת הדרך לא הרתיעו את טרפאטוני, והוא המשיך בדרכו למטרה.
כיום, כאשר קונטה חוגג אליפות משכנעת משלו על ספסל אינטר, 4 מחזורים לפני סיום העונה, התראיין פלגריני והצהיר: "הם דומים מאוד. אני רואה בהם אותו דחף לנצח בכל מחיר. הם מתאפיינים בשאפתנות בלתי מרוסנת". וכך, שיחזר קונטה את ההישג המיוחד של המורה האהוב שלו. הם היחידים שזכו באליפויות הן עם יובנטוס והן עם אינטר. אפילו ליפי לא הצליח לעשות את זה כאשר נטש את הגברת הזקנה לטובת הנראזורי ב-1999 – הוא פוטר אחרי קצת יותר מעונה וחזר בסופו של דבר לטורינו. לעומתו, השלים קונטה את המשימה.
"אני אוהב אתגרים, ואינטר היא האתגר הכי גדול שלי", הוא אמר במהלך העונה הנוכחית. לא בטוח שזה מדויק, בהתחשב בעומק ובאיכות הסגל שהועמד לרשותו ובבעיות הרבות של היריבות, אבל כך הוא רואה את הדברים. מכשולים רבים היו לו בדרך, ואחרי ההדחה בשלב הבתים של ליגת האלופות היו שפתחו בקמפיין חריף נגדו. העיתונאי ג'ובאני קפואנו הכריז אז: "אשתמש בביטויים של קונטה – המסע הזה נגמר, והוא אפילו לא היה מהנה. הוא צריך להתפטר, ומארוטה חייב להתקשר למסימיליאנו אלגרי". זה לא קרה, ואינטר עלתה על הפסים הנכונים. בסופו של דבר, קונטה היה ונשאר הווינר הגדול של הכדורגל האיטלקי. זה לא יכול להיות אחרת.
ומה עכשיו? כאשר הדיווחים על משא ומתן מתקדם עם טוטנהאם מרחפים באוויר, לא כדאי לפסול אפשרות של עזיבה. כי עם קונטה, שום דבר אף פעם לא ודאי. הקדנציות שלו נוטות להיות אינטנסיביות מאוד וקצרות. בכך הוא שונה מטרפאטוני, אבל זה גם הופך אותו לדמות יוצאת דופן וססגונית במיוחד.
מה דעתך על הכתבה?