אין סימטריה: למה לדאבור מותר ולשכטר אסור?

כבר למעלה משבועיים מילת המפתח היא "סימטריה". אם צריך להסביר לכם למה, כנראה הגעתם ממש הרגע ממאדים. ובכל זאת, בקצרה: הדיון בישראל הוא על היקף הפרעות ומידת האלימות שמפנה הצד הערבי כלפי הצד היהודי – וההפך. בזמן שקראתם את המשפט האחרון כבר השבתם לעצמכם על השאלה – האם יש סימטריה או לא. אבל שאלה שלא ממש נשאלת היא האם יש סימטריה ביחס של ממסד הכדורגל – התאחדות, קבוצות, תקשורת – להתבטאויות פוליטיות של שחקנים יהודים לבין היחס של אותו ממסד להתבטאויות פוליטיות של שחקנים מהמגזר?

רגע לפני התבערה, צפירת הרגעה: הכדורגל הישראלי הוא עדיין אחד הענפים שהכי מקיימים את חובת הדו־קיום בין הירדן לים. ספק אם למעט רפואה ורוקחות תמצאו עוד ענף במשק שבו ערבי – כיהודי – יכול להתקדם אך ורק על פי כישוריו וביצועיו. וכל זה קורה אף על פי שאחת הקבוצות המשמעותית בישראל, בית"ר ירושלים, לא השתמשה בשירותיו של כדורגלן ערבי ב־85 שנות קיומה. ואף שקבוצה עם משקל כל כך רב כמו בית"ר ירושלים לא לוקחת חלק בזה – הכדורגל פה מצליח לעמוד במשימת הדו־קיום בכבוד רב.

לכן כשלפני שבועיים העלה מואנס דאבור, חלוץ נבחרת ישראל, תמונה של הר הבית לאינסטגרם שלו עם הכיתוב המבטיח "אל תחשבו שאלוהים לא רואה את עושי העוולה, יום יבוא והוא יתחשבן איתם", ההלם היה די גדול. בכל זאת, לא קשה לנחש מיהם עושי העוולה שדאבור מקווה שייסגר איתם חשבון, גם לא צריך להיות מומחה לנקמות תיאולוגיות כדי לנחש איך ייסגר החשבון הזה. הגולשים לא נשארו חייבים, ודאבור מצא את עצמו חיש קל תחת התקפה, "גזענית" כמובן.

כידוע, גדודי העיתונאים הרופסים של ישראל אוחזים גם במחלקת ספורט מפוארת, ולכן מיד התגייס כל מי שיכול היה כדי לסייע לדאבור להסביר למה התכוון. ההסבר המתפתל הניח את דעתם של המראיינים, שטרחו להסביר בטורי פרשנות ובעמודי הפייסבוק שלהם, ממש בזמן שהמון ערבי מוסת שורף בתי כנסת ומבצע לינץ' ביהודים, למה הכל בסדר עם האמירה של דאבור.

והאמת? הכל היה יכול להיות בסדר: זכותו של דאבור להיכנס לקריז פונדמנטליסטי בגלל מה שהוא חושב שקורה במקומות הקדושים לו. זכותו גם להביע את דעתו, מעצבנת ככל שתהיה. בכלל, חופש הביטוי חביב מאוד על כדורגלני הנבחרת מהמגזר, והם מנצלים אותו בכיף שלהם כדי להטריל באופן שיכול להתפרש כלאומני מבלי שאף אחד יוכל לומר להם מילה.

כך למשל, את התמונה שהעלה בירם כיאל לסטורי שלו אחרי הניצחון של הנבחרת על גווטמאלה בנובמבר 2018, אף אחד לא באמת גינה. כיאל העלה תמונה קבוצתית של כל שחקני סגל הנבחרת הערבים, תחת הכיתוב "הבוסים". קל נורא להיתמם ולהגיד שזו סתם תמונה, וכיאל כמובן שאל בבכיינות קלאסית "למה ליהודים מותר ולנו לא?", אבל כבר אז מדהים שאף אחד לא קם ואמר שזה גועל נפש מפלג, שברור שיש בעייתיות בתמונה הזו, שאף אחד לא יכול למצוא תמונה של שחקני הסגל היהודים בלבד שיש עליה כיתוב דומה, ושאם כיאל לא היה פלגן מקצועי אלא בחור רציני, הוא לא היה מעלה את התמונה הזו בחיים – או לכל הפחות דואג שיהיו בה גם שחקנים יהודים.

למה הטמטום הזה והתגובה הרופסת והמתרפסת שבעקבותיו הובילו? לכך שכשישראל הפסידה לסלובניה בגלל טעות של כיאל כמה חודשים אחר כך, ואז הוסיפה והפסידה לפולין משום שסתם מדובר בנבחרת טובה יותר, "הבוסים" הואשמו ברשתות החברתיות במכירת המשחק. ככה זה כשמשתמשים בחוק הפילוג.

לפני שנה וחודשיים, ב־16.3.20, איתי שכטר גילה שביטלו לו את משחק הליגה של מכבי ת"א בגלל הקורונה, ואין לו איך להעביר את הערב. אז הוא העלה לאינסטגרם שלו סטורי וכתב כך: "ממשלה עם המשותפת – אסון לישראל".

די מהר שכטר הצטער שלא למד לשחק שחמט און־ליין במקום: אותם גדודי עיתונאים רופסים, שמרחו את עצמם כשמן עיסוי על השוקיים של דאבור ולא הבינו מה לא בסדר בתמונה של כיאל, נכנסו בו חזיתית. באיזו רשות הוא מביע דעה פוליטית? ועוד איזו דעה, למען השם. תוך פחות מיממה מכבי ת"א, המעסיקה של שכטר, גינתה את הפוסט. זה כמובן לא עזר, כי תקשורת הספורט המשועממת התקשרה לכל מי שרק אפשר כדי לשמוע את דעתו בנושא. ואיזו דעה כבר אפשר להביע במצב כזה? אז כולם גינו. אפילו איגוד המאמנים, שמצא את הדרך להצדיק את קיומו המיותר.

אבל הגינוי היפה והלירי ביותר היה זה: "מסתבר שמערכת ה־VAR עוד לא הגיעה לאינסטגרם, השחקנים עוד יכולים להתחזות לפוליטיקאים". כתב אותו כדורגלן שהתחזה לפוליטיקאי ממש לאחרונה. קוראים לו מואנס דאבור.