אין בשורה: גרמניה ללא הרוח המיוחדת שלה היא סתם עוד נבחרת

1. מאטס הומלס כמשל. היום, 16 ביוני, לפני שבע שנים, גרמניה פתחה את הדרך שלה לזכייה במונדיאל בברזיל עם 0:4 מהדהד על פורטוגל. כל מי שצפה במשחק ההוא הבין באותו רגע שזו הופעה שמכריזה על אלופת העולם הבאה. הומלס היה בין הכובשים באותו משחק מופלא. שבועיים וחצי מאוחר יותר הוא שלח את גרמניה לחצי הגמר עם שער ניצחון מול… צרפת.

למונדיאל בברזיל, צרפת באה אחרי טראומת 2010, הופעה בינונית ביורו 2012 ובלי הרבה ציפיות למעט התחלת הבנייה ליורו הביתי. הטריקולור למעשה נזקקו למהפך מדהים בפלייאוף מול אוקראינה כדי להשיג בכלל את הכרטיס למונדיאל, כך שההפסד לגרמניה התקבל בהבנה. המהפך הושלם כעבור שנתיים כשצרפת ניצחה את גרמניה בחצי גמר יורו 2016. עוד שנתיים קדימה. צרפת נישלה את גרמניה מתואר אלופת העולם, בעוד הגרמנים התבזו והודחו בשלב הבתים.

איכשהו, במשחק הפתיחה של שתי הנבחרות ביורו הנוכחי, ב-0:1 של הצרפתים אתמול (שלישי), הפערים ביניהן נראו אפילו גדולים יותר מאחרי המונדיאל ברוסיה. צרפת נראית כמו מכונה בלתי ניתנת לעצירה. גרמניה נראית כמו נבחרת שבאה להעביר את הזמן ויהיה מה שיהיה. והומלס? הוא סגר את המעגל בצורה מושלמת. הוא לא אשם, כמובן, טוב אולי קצת בשער, אבל בטח לא במצב של הנבחרת. הוא רק הסממן.

2. נבחרת חסרת לב. אפשר ללמוד הרבה ממשחק הפתיחה של גרמניה. ביורו 2016, ה-0:2 על אוקראינה היה מאוד לא מרשים ולימד שאלופת העולם פחות עוצמתית. ב-2018, כל הבעיות באו לידי ביטוי כבר בהפסד למקסיקו במשחק הראשון. ב-2021, גרמניה נראתה כמו צל של עצמה. יש סיפורים כל כך צפויים וידועים מראש שהם פשוט כותבים את עצמם. מעטים לקחו את גרמניה ברצינות לפני הטורניר הזה, בטח לאור ההגרלה ששלחה המאנשאפט לבית המוות. מעטים גם סברו שיואכים לב הוא האיש שצריך להוביל את גרמניה בטורניר הזה או בכלל להמשיך אחרי רוסיה. והנה, עם לב על הקווים, גרמניה הקפידה לעמוד בכל הציפיות המוקדמות.

זו לא הייתה הופעה איומה, אבל כן כזו שהראתה כמה הנבחרת הזו לא גרמנית. היו לגרמנים דקות לא רעות, במיוחד בתחילת המחצית השנייה, אבל פערי האיכות היו ברורים מדי וזה לא משהו שאתה מצפה לראות במפגש כזה. זה היה יותר משחק של 0:3 לצרפת מאשר 0:1 או 1:1. צרפת יותר איכותית. יותר קבוצתית. יותר מאומנת, ועדיין, אם יש משהו שאתה לא מצפה לראות – זו גרמניה אנמית.

לב איבד שליטה מזמן. האיש שהיה המוח מאחורי הטירוף של יורגן קלינסמן ב-2006, ארכיטקט התהליך המתוכנן והמדוקדק שהסתיים בזכייה בברזיל, הפך בשנים האחרונות לטיפוס עצוב ולא רצוי. התקשורת מנגחת אותו חדשות לבקרים והפרשנים מפרקים אותו. לא אחת קלטו אותו במאי השידורים בבונדסליגה יושב מבודד ביציעים הריקים. כשהגיע למשחקי של באיירן מינכן, המנהלים העדיפו לשקוע בתוך הטלפונים כשהוא פסע לבדו בשורה ותר אחרי כיסא פנוי בשורה של כיסאות ריקים.

כבר מזמן זה מרגיש שאף אחד בגרמניה לא מחזיק או מאמין בלב. את מקומו כמאמי הלאומי החדש יתפוס מי שהיה עוזרו, האנזי פליק. גרמניה מחכה לפליק (ולחלק מהילדים שזכו ביורו הצעירות) ולב הפך רלוונטי כמו קלינסמן. למעשה, המינוי של פליק לנבחרת לצד מינויו של יוליאן נגלסמן כמאמן באיירן, נתנו תחושה לא לגמרי מוצדקת של הפי אנד עבור כל הצדדים. פליק קיבל "צ'ופר" על העוול שנעשה לו, באיירן קיבלה את היורש האולטימטיבי. והנבחרת מה? מעבירה את הזמן.

3. סגל בלי בשורה. הטורניר כמובן עוד ארוך. גרמניה תוכל לעלות לשלב הבא אפילו אם תפסיד לפורטוגל במשחק הבא, ליפול על צד נוח בבראקט ולסגור הופעה מכובדת. כשאין ציפיות, וממילא יש מאמן חדש, מסתפקים גם במועט. האופטימיים שבאוהדי ובפרשני גרמניה טענו שהשקט היחסי הזה יכול לקחת את גרמניה רחוק בטורניר. הבעיה היא שגרמניה בלי ציפיות, בלי אש בעיניים ובלי הרוח המיוחדת שלה היא… סתם עוד נבחרת. אחת שממילא אף אחד לא סופר. כשאין רוח, קל לראות את כל הבעיות והמוגבלויות שבסגל.

לפני הטורניר, כשלב נדרש להסביר מדוע החזיר מהקפאה את הומלס ותומאס מולר, הוא אמר: "לא השגנו את המטרות שהיו לנו בראש ל-2019 ו-2020 בגלל המגפה ומה שניסינו לעשות במספר אזורים לא הלך לפי התוכנית. אמרנו: 'בסדר, נשקול מחדש'. יש טורניר עכשיו וזה מעל הכל". על פי לב, ולזכותו ייאמר שהוא שמר על קו אחיד בנושא הזה, יורו לא שווה מוקדמות או ליגת האומות. מה בכל זאת נעשה מאז רוסיה? מעט מאוד. הטקטיקן המבריק הפך להיות דמות חיוורת.

הסגל הגרמני לא הביא שום בשורה. לב, שתמיד ידע להביא לטורנירים גדולים את הוותיק הנכון שמחבר את הסגל, הלך על הצערה, נכשל, חזר בו ויצר משהו בין לבין עם מעט מאוד אופציות. סרג' גנאברי חלוץ מדומה? בעצם, בבונדסליגה היו העונה רק שלושה גרמנים שכבשו יותר ממנו. מולר הוא אחד מהם. שלוש אופציות התקפיות על הספסל, כולם נכנסים בשלב מאוחר. טימו ורנר לא פגע העונה בצ'לסי, ג'מאל מוסיאלה לא הולבש למשחק הזה. אתה מסתכל על הספסל, מחפש מי שיהפוך את המשחק ולא מוצא. בשום עמדה, גרמניה היא לא משהו שלא ראינו בעבר. היא באה לטורניר הזה בלי שום חידוש או רענון. בלי שום תכנית מקורית. נכון למשחק הראשון, היא עומדת בציפיות שהיו ממנה.

4. משחק הכיסאות. בגרמניה דיברו השנה הרבה על משחק הכיסאות בין המאמנים. שבע משמונה הראשונות בבונדסליגה החליפו מאמן – רובן ביניהן. מרקו רוזה עזב את מנשנגלדבאך לטובת דורטמונד. גלדבאך מינתה את אדי הוטר מפרנקפורט, שהחליפה אותו באוליבר גלסנר מוולפסבורג. באיירן לקחה כאמור את נגלסמן מלייפציג. מה משותף לכל העוזבים? הקבוצות שלהן חוו נפילות חדות בתוצאות בסמוך להודעה העזיבה. במקרה של הנבחרת, קרה בדיוק ההפך. ההודעה על העזיבה של לב באה מאוחר מדי וההודעה על מינוי פליק, זו שהייתה אמורה להוסיף שקט ולמנוע אי ודאות? גם היא באה מאוחר מדי. למעשה, הן היו אמורות לבוא באותו זמן.

5. יש משחקי פתיחה ששולחים מסר קדימה, וזה בהחלט היה אחד כזה עבור דידייה דשאן. צרפת היא הנבחרת הכי מרשימה של מחזור המשחקים הראשון. האיכות שלה בלתי נתפסת וכרגע היא יכולה בצדק להמשיך לצעוד בגאון בראש מדדי הכוח לקראת ההמשך. אולי טוב לדשאן שהמשחק הזה הסתיים רק ב-0:1. גם ככה מרחף מעליו הטייטל המציק פייבוריטית. עכשיו, 0:1 זה טוב, 0:3 זה כבר פסטיבל וזה הדבר האחרון שהוא צריך. איך אמר לב ב-2014? בדרך לזכייה בטורניר גדול צריך גם לסבול בדרך.