ביי דה בוק: הכדורגל האנגלי עשוי להביא לאנגליה את היורו

הארי קיין, גארת' סאות'גייט
הארי קיין, גארת' סאות'גייט | TF-Images / Contributor

הם המציאו את הכדורגל וקבעו חוקים, אבל בדרום אמריקה ובאירופה לקחו את זה צעד קדימה והאנגלים לא היוו פקטור. כעת, עם חוטבי עצים ומאמן שספק אם יצליח בפאלאס, נראה שזה באמת חוזר הביתה

(גודל טקסט)

מתחת למלון בבום ג'וש, 8 קילומטר מבראגה, בו התאכסנתי חלק נכבד מיורו 2004, הייתה סוג של פיצוציה שנפתחה בתקופת המשחקים ומכרה ג'אנק פוד ואלכוהול ללא הגבלה. ערב אחד מצאתי את עצמי למרגלותיה במחיצת ארבעה אוהדים אנגלים, שתויים לחלוטין, שניסו לנהל איתי מו"מ למכירת האקרדיטציה שלי שהתנדנדה באופן מופגן כשהיא כרוכה לצווארי, ואשר העניקה לי כניסה חופשית למשחקים.

במהלך השיחה הלא קונבנציונלית ההיא – לא הבנתי מילה מהמבטא וכמעט הקאתי מהבל הפה שלהם – התבררו לי שלושה דברים: שהם היו כל כך שיכורים שלא הצליחו לשים יד על אף כרטיס לארבעת משחקיה של אנגליה שהתקיימו בכלל במרחק של למעלה מ-150 קילומטר מהמקום בו ישבנו; שהם מגיעים ממקומות כמו שפילד, לוטון, לסטר וג'ילינגהאם; ושפניו של אחד מהם נחתו במהלך השיחה לתוך הפיצה שעמדה מולו ולא יצאו משם עד הבוקר.

מה שהיה ברור שהארבעה האלה לא אוהדי הקבוצות הגדולות באנגליה וכמוהם רבים מעשרות אלפי אוהדי אנגליה שצבאו על הערים החמודות של פורטוגל. המפלט שלהם מחוסר ההישגים של הקבוצות שייצגו את המקומות בהם הם גדלו הייתה הנבחרת האנגלית. הכדורגל של הקבוצות הגדולות, כמו רוב השחקנים בהם, היה זר להם. באנגליה שיחקו ועדיין מככבים שחקנים ממדינות כמו ספרד (ארמדה), ארגנטינה (פוקלנד), גרמניה (בליצקריג), צרפת (ז'אן דארק), שמעוררות חלחלה היסטורית אצל חלק מהם. המדינה שהם אוהבים כל כך היא כל כך בדלנית שהם – השמרנים – מעדיפים שתישאר בדלנית. לא לחינם אישר הציבור הבריטי את הברייקזיט והתנתק מאירופה, הם מעולם לא היו שייכים לה באמת. הם קוראים לה "קונטיננט" (יבשת), במין לעג כזה, וכך הם חשים כלפי הכדורגל שלה.

אוהדי נבחרת אנגליה | Chris J Ratcliffe/Getty Images

ולכן, ככל שהכדורגל האנגלי נכבש על ידי הקונטיננט – סגנונית ופרסונלית – ויוצג כהלכה על ידי קבוצות הפרמיירליג, אוהד הנבחרת האנגלי הלך ונדבק לנבחרת שלו, כאילו היא האי האחרון שהיבשת לא כבשה, מסיבה אחת פשוטה: היו בה שחקנים אנגלים, שינקו את הכדורגל שלהם בפארקים הרחבים, ושיחקו בעט ורוץ כמו שנהוג לשחק באנגליה עוד מימי משחקי ערי הירידים באמצע המאה ה-19.

כשבכדורגל העולמי שיחקו עם סוויפר (מטאטא) וסטופר (בלם קדמי שיוצא לחלוצים), באנגליה המשיכו להתעקש לשחק בקו הגנה ישר; שבכדורגל העולמי ניסו לפרוץ בונקרים בעזרת טכניקה אישית, באנגליה המשיכו להגביה כדורים לרחבה. וכאשר ההבדל הזה היטשטש – כי כך נהוג היה לשחק בעולם – התברר לאנגלים שבכדורגל הקונטיננטלי הם מוגבלים. הם רק המציאו את הכדורגל וקבעו את החוקים, אבל בדרום אמריקה ליטשו אותו ובאירופה הפכו את זה לתעשייה.

ולכן, בעוד ברמת המועדונים הקונטיננט השתלט על המקור והמועדונים החלו לייצר תארים אירופיים, הנבחרת לא הצליחה להגיע אפילו לגמר טורניר אחד חשוב, מאז אירחה אותו ב-1966 ונזקקה פעמיים באותו טורניר – גם ברבע הגמר מול ארגנטינה וגם בגמר מול מערב גרמניה – לחסדי שופט/קוון כדי לזכות. אנגליה לא הייתה מאז פקטור. אצלנו, תודעתית, בגלל מדורת השבט של הערוץ הראשון, אליו נקלע הכדורגל האנגלי בשנות ה-70, נופח הכדורגל הזה – לא הליגה – למימדים מגוחכים ובכל פעם שהיה צץ שם כדורגלן לא קונבנציונאלי (גם אם היה בכלל צפון אירי כמו ג'ורג' בסט או וולשי כמו ריאן גיגס), התקשורת האנגלופילית בישראל חגגה. זה הספיק פה ושם לחצי גמר, כי כדורגל אנגלי עושים אנגלי או שלא עושים בכלל.

גארת' סאות'גייט, הארי קיין | ALBERTO LINGRIA/POOL/AFP via Getty Images

גם שונא כדורגל אנגלי כמוני צריך לומר בשיא הכנות: מה שעשה גארת' סאות'גייט מנבחרת אנגליה הוא ההתגשמות האמיתית של הביטוי "It's coming home". סאות'גייט, שבאמתחתו כשחקן זכייה בשני גביעי ליגה עם קבוצות ששיחקו כדורגל אנגלי ולא כדורגל קונטיננטלי, לא ניסה לכפות כדורגל אחר על השחקנים שלו, גם אם הם משחקים אחרת בקבוצות. הוא בנה נבחרת אנגלית טיפוסית, עם חוטבי עצים בהגנה, שחקני קלאץ' בהתקפה, ונבחרת שפחות מניעה כדור ומשחקת את מה שהיא רגילה לו: הגבהות, תנועה, נגיעה. בלי כל הממבו-ג'מבו של הטיקי טאקה, עיקרון 6 השניות, או הצטרפות מקו שני. פה מכניסים כדור לרחבה ועטים עליו. מגן הוא מגן, בלם הוא בלם, קשר הוא קשר. לא טוטאל פוטבול אלא פוטבול ביי דה בוק.

אז נכון, אין על נבחרת איטליה עם ההתנפלות האגרסיבית בשליש האמצעי או על נבחרת ספרד עם הנעת הכדור האינסופית או נבחרת דנמרק עם משחק המעבר המהיר. התרגלנו לכדורגל הזה ומי שממש מנתח אותו, יכול להתמוגג ממשיכות המכחול של הסגנונות השונים, אבל זה בדיוק מה שקורה עם אנגליה של סאות'גייט, גם אם הציור שלו לא מסוגנן, ופשוט. וזה רק ממחיש את העובדה שפאביו קאפלו – מחלוצי הכדורגל המודרני – כשל עם אנגליה והצליח עם מועדונים אירופיים וגארת' סאות'גייט מצליח עם נבחרת אנגליה וספק אם יצליח אפילו עם אסטון וילה, מידלסברו או קריסטל פאלאס, אילו יחשוב פעם לסגור מעגל ולאמן בקבוצות בהן שיחק. שנאמר פעם בגן חיים: "מה שטוב לליגה, לא תמיד טוב לנבחרת". 

ואולי כדאי כבר כדאי לקרוא לו סר גארת' סאות'גייט (עניין של עוד שני משחקים בוומבלי). ואם לומר את האמת, אנגליה מפחידה אותי כי היא ממש אנגלית, והטורניר עכשיו מתקיים באנגליה. It's באמת coming home.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי