נפילה ברחבה: אנגליה פיינליסטית ראויה, אבל חוסר הצדק זועק

האם יש אמת אבסולוטית? לפעמים כן, אולם במקרים רבים התשובה תהיה שלילית. האם גם בהינתן היעדר צדק אבסולוטי אפשר להרגיש שהעולם הוגן יחסית? זו שאלה מורכבת אפילו יותר, אבל סביר שרובנו נעדיף להשיב עליה בחיוב.

לאיזה מטרות נועד ה-VAR, שהוכנס לכדורגל על אף חסרונותיו הרבים והבוטים? בגדול, יש לו שני תפקידים. הראשון הוא לסייע בקביעת אמת אבסולוטית כאשר יש אופציה כזו. עזרה בהגדרת הנבדלים, למשל, נכנסת באופן חד משמעי לקטגוריה הזו – כי אם נצייר מספיק קווים על המסך ונמדוד את כל עשיריות המילימטר כמו שצריך, נגיע למסקנה מתמטית מוחלטת לגבי כל אירוע ואירוע. הדייקנות הזו מנוגדת לחלוטין לרוח המשחק ועלולה לעתים להרוס את ההנאה ממנו, כי אם יורשה לי להגיד זאת בעדינות ובזהירות המתבקשת, אנחנו לא תמיד אוהבים אמת אבסולוטית. אנחנו מעדיפים את תחושת הצדק, ובאופן פרדוקסלי המונחים האלה לא תמיד חופפים, הן בכדורגל והן בחיים בכלל.

צפו בתקציר הניצחון של אנגליה על דנמרק

וכאן אנחנו מגיעים לתפקיד השני של ה-VAR, אשר חשוב הרבה יותר, אבל מקבל תשומת לב לא מספקת מצד הרשויות – הוא אמור לייצר את תחושת הצדק הזו. כי בכדורגל, כמו החיים עצמם, לא תמיד יש שחור ולבן. לגבי תיקולים לא מעטים תוכלו לקבל דעות שונות משופטים שונים, והפרשנים ישמיעו אמירות כגון "אפשר לשרוק" או "החלטה גבולית". וזה באמת יהיה המצב, כי לא לגבי כל דבר חייב להיות קונצנזוס. במקרים כאלה, כדי שתהיה לנו תחושה פנימית עמוקה של צדק, דרוש רק דבר אחד – אנחנו צריכים לדעת שהשופט קיבל את ההחלטה הנכונה כפי שהוא רואה אותה ושאין לו שיקולים לא מקצועיים.

השופט צריך להיות שלם עם עצמו

בסוגיה הזו, נכשל ה-VAR באופן מהדהד ומחפיר במתכונתו הנוכחית. בתקנות הוכנס סעיף, לפיו בדיקה תיעשה רק במקרים של "טעות ברורה", או בשפת המקור clear and obvious error. הדבר נעשה על מנת למנוע עצירות משחק תכופות מדי, כי הרי אחרת אפשר תיאורטית לכאורה לבחון כל החלטה בווידאו, אך הוא טומן בחובו טעות גסה בהבנת נפש האדם. כי האמת האבסולוטית חשובה עבורנו, אבל תחושת הצדק חשובה יותר. אנחנו לא רוצים עיכובים של שלוש דקות למטרות ציורי קווי נבדל על המסך, אלא מעדיפים לחלק את שלוש הדקות האלה לשלוש בחינות בנות דקה של המקרים הגבוליים, כי שם תחושת הצדק עלולה להיפגע באופן חמור במיוחד.

הנפילה של ראחים סטרלינג ברחבה אתמול היא המקרה הקלאסי והטהור ביותר, עליו ניתן לבסס את הדרישה לשנות מיידית את תקנות השימוש ב-VAR. לפני הכנסת עזרים הטכנולוגיים, השריקה לפנדל מתקבלת על הדעת. החלוץ האנגלי נכנס לרחבה בתנופה, שני שחקנים דנים – יואקים מיילה ומתיאס יינסן – ניסו למנוע ממנו להתקרב לשער, והוא מעד תוך כדי תנועה מהירה מאוד. גם שופט שממוקם באופן מושלם יתקשה להבחין תוך שבריר שניה אם היה מגע עם אחד משחקני היריב. זו משימה כמעט בלתי אפשרית, וכפי שיגידו הפרשנים "אפשר לשרוק" כי זו "החלטה גבולית".

אלא שלצופים בבית יש הילוכים חוזרים, ובהילוכים אלה רואים שלא היה מגע, או לכל היותר היה מגע זניח מאוד שלא יכול היה לגרום לקריסתו של סטרלינג על הדשא, ולכן לא ניתן להגדירו כעבירה. אם אנחנו כצופים רואים זאת, אבל השופט לא טורח לראות זאת על אף שהאופציה נגישה עבורו, נוצרת תחושה קשה ובלתי נסבלת של חוסר צדק, המובילה באופן אוטומטי לתיאוריות קונספירציה על שחיתות והטיית משחק שהוכתבה מלמעלה. בפועל, המציאות פשוטה יותר. השופט לא קיבל הנחיה לגשת למוניטור כי שופטי VAR לא יכלו להגדיר את השריקה כ"טעות ברורה" – דווקא בגלל שהיא גבולית. האבסורד כאן זועק לשמיים.

לקפח דווקא את דנמרק? יש גבול

ביטול השריקה לפנדל הוא לא הפתרון היחיד לסוגיה זו. היה רק צריך שהשופט ההולנדי הנכבד דני מקלי, בלש משטרתי במקצועו, יוכל לבחון את נכונות החלטתו. לו לא היה משנה אותה אחרי הצפיה בווידאו, ממשיך לקבוע כי סטרלינג באמת הוכשל לדעתו, וגם מסביר לתקשורת אחרי המשחק את הסיבה לכך, אפשר היה להשלים עם המצב. סטרלינג עצמו הצהיר: "נגעו לי ברגל, ולכן זה פנדל" – וזכותו לחשוב כך ולצלול לדשא. העניין הוא שרובנו משוכנעים כי שופט סביר כן היה מבטל את החלטתו להורות על פנדל לו היה בוחן את האירוע בשקט מכל הזוויות. מאחר שמדובר בהחלטה שחרצה את גורלן של שתי נבחרות בחצי גמר אליפות אירופה, הוא היה חייב לבצע את הבחינה הזו. עבור תחושת הצדק של השחקנים והאוהדים, זה חשוב פי מיליון מעשיריות המילימטרים של נבדל כלשהו.

אירוע דומה יחסית התרחש ברבע הגמר, כאשר רמו פרוילר השווייצרי ספג כרטיס אדום ישיר בגין פגיעה בג'רארד מורנו הספרדי. החלטת השופט היתה מתקבלת על הדעת בעולם ללא VAR, אך הילוכים חוזרים מראים בבירור כי הקשר הגיע לכדור הרבה לפני ההתנגשות ביריב, וגם לא הייתה לו כוונת זדון. באופן עקרוני, יכול שופט לקבוע כי גלישה מסוג זה מסוכנת בהגדרה, והיא מחייבת הרחקה. זו תהיה זכותו, אבל למען שמירה על תחושת הצדק של כל המעורבים הוא חייב לראות את האירוע מכל הזוויות על מנת לקבל החלטה מושכלת.

אתמול, העובדה כי דנמרק הייתה הצד הנפגע רק מעצימה את תחושת חוסר הצדק, כי הגורל ואופ"א כבר התאכזרו אליה בתחילת הטורניר. התקף הלב של כריסטיאן אריקסן, והדרישה להשלים את המשחק מול פינלנד למרות שהקפטן כמעט מת במהלכו, הפכו את הסקנדינבים לחביבי הקהל הנייטרלי. התסריט יוצא הדופן יצר הזדהות רגשית עם הגיבורים, וחובבי הכדורגל ציפו כי לא יונחתו על הדנים מכות חדשות. לא צריך לטפל בהם בכפפות משי, כמובן, אבל לפחות חשוב להימנע מטעויות שיפוט גסות נגדה ולא לקפח אותה. השריקה לפנדל אחרי הצלילה של סטרלינג נתפסת על ידי רבים מאוד כשגיאה והבנה כי דנמרק קופחה. לא כך הגיע לה לסיים את חלקה בטורניר הדרמטי שכמעט התחיל בטרגדיה.

אנגליה ראויה, אבל בעייתית

האם הניצחון האנגלי מוצדק בהתעלם מהפסיקה השנויה במחלוקת? על סמך הסטטיסטיקה היבשה ומאזן הכוחות על הדשא מאז הביצוע המלוטש של מיקל דמסגור (תאמינו או לא – היה זה השער הראשון בבעיטה חופשית בטורניר כולו), ניתן לטעון שכן. היו למארחת 19 איומים על השער, מתוכם תשעה למסגרת – והשוער הדני קספר שמייכל סיפק מספר הצלות ברמה העולמית הגבוהה ביותר. סטרלינג הפגין כהרגלו תנועה משובחת ללא כדור והטריד ללא הפסקה את ההגנה. הארי קיין היה מצוין, במיוחד כאשר נע לעמדה נסוגה ושימש כסוג של פליימייקר כמו בטוטנהאם. הוא היה זה שבנה במסירת עומק לבוקאיו סאקה את שער השוויון, אותו הבקיע לרשת הלא נכונה סימון קיאר שהקדים את סטרלינג. במחצית הראשונה, דנמרק נהנתה מדקות של שליטה במרכז המגרש, אך היא התעייפה – ואנגליה השתלטה לחלוטין על העניינים.

אז מבחינת אמת אבסולוטית, קשה להתווכח עם ההעפלה הראשונה של האנגלים לגמר כלשהו מאז 1966, וגארת' סאות'גייט כבר מוזכר בנשימה אחת עם אלף ראמזי. אלא שזו בדיוק הבעיה, כי תחושת הצדק שונה. יש קושי גדול עם מאמן שמספסל את רוב השחקנים היצירתיים שלו, ואפילו מחליט להחליף את ג'ק גריליש אשר נכנס כעצמו כמחליף, על מנת לעבור למערך עם חמישה שחקני הגנה מיד אחרי שהאנגלים עלו ל-1:2 בהארכה.

על פי עדויות של עיתונאים בריטים רבים, סאות'גייט הוא אישיות חיובית באופן יוצא דופן. הוא הוגן, פתוח, ישיר ודעתן. הוא הצליח ליצור תלכיד מגובש ואווירה מצוינת בסגל. בזכות כישוריו, השחקנים מאמינים בכוחם להתגבר על המכשולים, ועברו מחסומים פסיכולוגיים לא מעטים על מנת לטפס לגמר הראשון מזה 55 שנה. בנוסף, בולטת התנהלותו הממלכתית בנסיבות הפוליטיות הבעייתיות אליהן נקלעה בריטניה בעידן ברקזיט. כל זה נכון, אך מבחינה טקטית זו נבחרת משעממת שלא ממצה את הפוטנציאל, שמרנות וזהירות היתר פוגעות בה, ויש טעם לפגם בכך שהיא תיזכר כאחת הטובות בתולדות אנגליה.

זכייתה עשויה לשדר מסרים פוליטיים נכונים בתוך הממלכה, אבל לא תשדר מסרים נכונים לעולם הכדורגל. לכן, במיוחד אחרי הפנדל האומלל שסחט סטרלינג, יש להניח כי רוב האוהדים הנייטרליים יעדיפו לעודד את איטליה בגמר ביום ראשון. לא משיקולי אמת אבסולוטית כי היא לא קיימת כאן בכלל, אלא בגלל תחושת הצדק הפנימית.