קלאס באפס מאמץ.
כשרוברט לבנדובסקי שבר את שיא הכיבושים לעונה אחת בבונדסליגה של גרד מולר, הדבר הראשון שהוא עשה זה להוריד את החולצה ולהראות הוקרה מיוחדת לחלוץ הגרמני האגדי שקבע את השיא שלו לפני עשרות שנים.
כשלברון ג'יימס עקף את קובי בראיינט ברשימת הקלעים הגדולים בכל הזמנים ב-NBA, כוכב הלייקרס לשעבר היה הראשון לברך ולצייץ פרגון מכל הלב למי שזה הרגע תפס לו את המקום (באופן טראגי, זה גם היה הציוץ האחרון לפני מותו).
דוגמאות ספציפיות, מתוך מגוון רחב ועשיר מכל עולם הספורט.
בתרבות ספורט הישראלית – ויש יכתבו "תרבות" ספורט ישראלית – אנחנו לא ממש רגילים למחוות כאלה. אנחנו יותר רגילים לשחקני עבר שאומרים שפעם היה קשה יותר, מאמני עבר שמסבירים שהדור החדש לא שווה כלום וחלוצי עבר שמתבכיינים מעל כל במה ומול כל מיקרופון, ומנסים להקטין שיאים חדשים. לא חשוב עד כמה פאתטי זה נשמע.
ולכן הערב הזה בטרנר, היה ערב מיוחד. שונה. רגע שרק ציניקנים חריפים ביותר, או חלוצי עבר מסוימים ביותר, לא יתרגשו ממנו.
ערן זהבי כבש את השער הראשון מול מולדובה, רשם את שערו ה-33 בנבחרת ישראל ועקף את מוטל'ה שפיגלר האגדי בדרך להיות הכובש המוביל בכל הזמנים במדים הלאומיים. הישג יפה לכשעצמו, שהפך ליפה ומרשים עוד יותר ברגע בו השיא נשבר.
ערן זהבי, זה שהיו לו רגעים ראויים יותר וגם פחות על ומחוץ למגרש במהלך הקריירה, כבש את השער וחגג עם יד מונפת למעלה – הוקרה לאותה הרמת יד מפורסמת, נטולת ריצה או חגיגה של שפיגלר במונדיאל 1970 במכסיקו. קלאס.
ומוטל'ה שפיגלר, זה שדמותו בשנים האחרונות ספגה קצת יותר מדי הלצות ופחות מדי כבוד, היה שם. הוא פרגן לפני וקיווה שהשיא יישבר מול עיניו, הוא עמד על רגליו בזמן הגול, הוא מחא כפיים כמי שמעביר את השרביט באהבה ובכבוד. קלאס.
זה היה רגע נקי, טהור ומלא הערכה של תרבות ספורט. בלי מרכאות. רגע שאפשר להוריד בפניו את הכובע, או שאפשר להרים מולו את היד למעלה בהליכה איטית ומלאת גאווה.
זכרו את העבר, כבדו את ההווה, אל תזלזלו בעתיד.
מה דעתך על הכתבה?