לפני פחות משנה שקדתי על כתבת פרופיל של פטריק ואן לוון שקיבלה את הכותרת "ההולנדי המכופף", סיפור על איש מקצוע מאוד יסודי, שבונה אקדמיות, ובנה את האקדמיה של מכבי ת"א בצורה יסודית תחת אסכולה אחת: האסכולה של פיינורד. היו אנשים שפגשתי במהלך ההכנה שהעריצו אותו, היו כאלה שממש לא. המוטיב שרץ אצל כולם שהוא סובל מקיבעון מחשבתי ובעיקר מתחושה שמה שהוא מייצר זו הפורמולה המנצחת. אין משהו שהוא כל כך לא ישראלי מקיבעון ואפס יצירתיות. לכן, מובן לגמרי למה בישראל – מולדת הפרטאץ' – זה נראה מוזר.
רק שואן לוון לא ראה את עצמו מביא לארץ את כדורגל התשיעיות, או שם על הילדים מספרי חולצות לפי תפקידים במגרש – כמו לפני 20 שנה במשחקי הנבחרות. ואן לוון חשב שהוא יכול לאמן ויותר מזה, חשב שהוא יכול לאמן יותר טוב ממי שאימן במכבי תל אביב. אז איביץ' גירש אותו כמעט פיסית מהמתחם, לדוניס היה יותר קשה, ובסוף ראה את ההולנדי היהיר נכנס לקרית שלום מהדלת הראשית ולא דרך הדלת הצדדית של מחלקת הנוער, בזמן שהוא עושה טופס טיולים.
1. ואן לוון יכול היה להצליח, לו היה ורסטילי. לא צריך להיות מאמנים מתוחכמים כמו פאולו סוזה וברק בכר שמחליפים מערכים כל כמה דקות, מכניסים חלוץ במקום קשר ואחרי 5 דקות מחליפים קשר בחלוץ, העיקר שהיריב יצטרך לעשות התאמות תוך כדי משחק ולהשתבש לחלוטין. צריך להיות נבון. תבונה היא לא חוכמה או פיקחות או ערמומיות, היא הכרה במציאות והמשך פעולה לפיה. התבונה מאפשרת לנו לפעול על פי תוכנית ב', נותנת לנו אפשרות לאלתר. ייאמר לזכותו שואן לוון קם ונפל כשהוא עושה בדיוק את אותו הדבר: נצמד לתבנית אחת ובודדת. הלך עם האמונה עד הסוף.
בניגוד למשחקי הקונפרנס ליג, לשם משתחלות לפעמים קבוצות שספק אם היו שורדות בליגת העל אצלנו, פה נמצאים מאמנים שמכירים את הפוילעשטיק הזה. רן בן שמעון, למשל, צבר מספיק קילומטראז' כדי להעמיד תוכנית משחק שתתמודד מול ה-4-3-3 של מכבי תל אביב, מערך שבו הקישור נושך בשליש האמצעי, ושחקני הקו נכנסים לאמצע עם רגל הפוכה (התפרעות טוטאלית בעקרונות המשחק של ואן לוון, אבל ככה זה שאתה לחוץ).
לפעמים, לא צריך סיעור מוחות כדי לבלום את ה-4-3-3 הלא גמיש של ואן לוון, צריך שמשהו ישתבש. ולכאן נכנסה ההרחקה של הבלם שרן ייני בדקה ה-19. זה השלב שבו ואן לוון היה צריך לאלתר, אבל הוא לא יודע לאלתר. הוא פועל לפי תבניות. תחילה מוריד את הקשר הכי נגר – פיזי – לתפקיד הבלם, עד שבלם מחליף יערוך חימום מספק. אחר כך הוא מכניס בלם במקום קשר 50/50, וחלילה שלא במקום חלוץ – כמקובל – כי אין לו תבנית משחק שמבוססת על שני חלוצים, רק על שלושה. כלומר: הוא יפרק את הנשק העיקרי של המערך שלו, הקישור הלוחץ, העיקר לשמור על ההגנה וההתקפה במספרים המקוריים. מה שקרה במהלך 13 דקות החימום של שחר פיבן הוא שמכבי תל אביב איבדה את הקישור שלה, ונתנה חופש לשחקני אשדוד לעלות ליתרון. מפה זה היה כבר ניסיונות לייצר כדורגל מהפכני עם קיבעון מקצועי מטורף.
ואן לוון לא פוטר אתמול – טכנית כן – הוא התפטר בכל מהלך שביצע. הוא גם לא פוטר כי הוא איש מקצוע לא טוב, אלא כי הוא מאמן רע למכבי תל אביב. את זה הבין גולדהאר כשקיבל מאנגלידיס את התמונה הברורה.
זו עונה שנייה ברציפות שמכבי תל אביב מפטרת מאמן בסתיו. זה המאמן השלישי שמפוטר במכבי תל אביב מאז החל עידן הזרים והחמישי שלא מסיים עונה (אוסקר גרסיה "ברח" לכאורה לאחר מבצע 'צוק איתן', אבל הקדים את הטלפון מקנדה). זה יותר מדי. זה ליהוק לא טוב. הבחירה בואן לוון בעונה שעברה לא הייתה מתוכננת. משהו משובש ברצף המאמנים במכבי תל אביב מאז הלך ג'ורדי קרויף. זה נראה חאפ-לאפ. עכשיו מדברים עם איביץ', שיחזור. במובן הזה אין למכבי תל אביב מותר על ההתאחדות לכדורגל: היא לא מכירה יותר מדי מאמנים ולכן חוזרת למה שהצליח. בעניין הזה היא מקובעת לא פחות מואן לוון: לא למאמן ישראלי, כן למישהו מהמערכת או שהיה במערכת. זה ייגמר כמו אחת מהעונות של מכבי חיפה בעשור הקודם: מקום חמישי בלחץ. סיומה של תקופה.
2. עוד מאמן התאבד אתמול על משנתו המקצועית – בני לם. הוא נסע לחיפה כדי לשחק את הכדורגל הרומנטי שהוא מנחיל למכבי נתניה מאז קיבל את משרת המאמן. ככה מכבי נתניה הייתה משחקת כשהוא היה חלק מה-11: קטלנית במשחקי הבית, נאיבית במשחקי החוץ, העיקר שהיה שמח.
אין שום בעיה בלשחק ככה ולהפסיד 2:0 בחיפה. יש קבוצות שהתבטלו בפני מכבי חיפה, שיחקו בונקר, וחטפו יותר. נתניה הכריחה את מכבי חיפה לחשוב ולהגיב. יש בכך מחמאה, אבל יש גם דאגה: במשך מחצית שלמה שיחקה מכבי נתניה עם "הגנה גבוהה", כלומר, עם הגנה שעומדת רחוק מהשער של דני עמוס, כדי ליצור צפיפות בשליש האמצעי של המגרש, כדי להשיג את הכדור וליצור התקפות מעבר על שטחים קטנים יותר. הבעיה היא שאי אפשר לשחק ככה עם בלמים כמו שיר צדק ועמרי גנדלמן שמהירות היא לא הצד החזק שלהם בלשון המעטה. גם אי אפשר לעשות את זה מול חוטף כדורים – הם הרי מכירים אותו – כמו עלי מוחמד או שחקן חרוץ כמו מחמוד ג'אבר. ולכן, מחצית שלמה נתניה איבדה כדורים במרכז, חיפה מיהרה להכניס כדורי עומק וההגנה האיטית של נתניה לא הצליחה למנוע את הכניסות לעומק. אילו חיפה הייתה יותר מדויקת, זה היה נגמר הרבה יותר רע לנתניה מ-2:0.
וזה מה שיפה אצל ברק בכר: הוא מודע לחוזקות של היריב, הוא מגיב למתרחש במגרש ומעלה את ההרכב הנכון, במקרה הזה עם קישור אגרסיבי ולא יומרני ועם שחקני עומק זריזים כמו אצילי, חזיזה ודוניו. בינגו. היו יותר רגעים אתמול בסמי עופר שמכבי חיפה הזכירה את מכבי נתניה של בני לם השחקן מאשר מכבי נתניה הזכירה אותה.
3. במדינת ישראל מוכת הרשתות החברתיות, השיימינגים ותרבות המוסר הכפול, ידוענים מתויגים רוב ימי חייהם. לא משנה איך עומר אצילי ישחק – השחקן הטוב בליגת העל ובפער – הוא לנצח יתויג בחלק מהציבור כלא מוסרי, בוגד באשתו או בועל קטינות, גם אם יפרפר שלושה שחקנים על הקו, יכבוש מזוויות בלתי אפשריות או יקפיץ בצ'יפ נפלא מעל שוער. פה לא מנתקים בין האדם לשחקן, זו עסקת חבילה, ואיתה יצטרך אצילי לחיות עד סוף הקריירה וגם לאחר מכן. זה מחיר כבד.
אוהדי מכבי חיפה וגם אחרים בוחרים להסתכל על אצילי כשחקן כדורגל, והמטען שהוא סוחב איתו נשאר מחוץ למגרש עד לסיום המשחק. ככה בני דורי התייחסו לרוני קלדרון שנעלם מחיינו כסוחר סמים, אבל ייזכר אצל הרוב כ"כישרון הישראלי הכי גדול בכדורגל הישראלי". יהיו כאלה שיתחשבנו עד לסוף הימים עם המעורבים בפרשת נערות הליווי או הכדורגלנים והצעירה או פרשת הקטינות, ויהיו כאלה שיוכלו להפריד. אנחנו אוהדי כדורגל, יש מספיק זמן להתעסק גם בדברים האחרים, אבל לא במגרש. שם אנחנו שופטים את השחקנים לפי רמתם המקצועית ולא המוסרית.
זו גם הבעיה בהתייחסות לשרן ייני כ"כדורגלן הוגן". ייני הוא חמד של בחור, אאוטסיידר, אינטיליגנט, נעים שיחה, קפטן לדוגמה, אבל הוא גם שחקן כדורגל בתפקיד הגנתי. אתמול הוא ספג את האדום השלישי שלו בליגת העל, אדום מוצדק לחלוטין, אדום שלישי! במגרש, אתה כדורגלן – לא נעים שיחה – ועבירות גסות זה חלק מהמשחק. אי אפשר לפטור שחקן אגרסיבי על פי תדמית ואי אפשר לפסול שחקן ענק בגלל תדמית.
שופטים אותם רק על פי מה שקורה במגרש.
