הבעיה היא שבסוף מתרגלים להכל. דברים שקורים כמעט בכל ערב, מתישהו מתקבלים כמובנים מאליהם. אז סטף קרי עושה על המגרש מה שבא לו, קולע 9 שלשות למשחק, צולף כמו פסיכי מכל פינה – ואדם עשוי לצפות בו באדישות, בטבעיות, כאילו זו לא תופעה ספורטיבית מופרעת לחלוטין, כאילו לנגד עיניו לא משתולל קלע היסטורי שמופיע פעם בדור. עוד שלשה מזווית בלתי אפשרית בלי שהוא רואה את הסל; עוד כדור שנזרק ממרחק עשרה מטרים, משתחרר מהיד במהירות, בלי חישוב, בלי מאמץ, ונשאב לתוך הטבעת – והכל נראה נורמלי, רגיל, סביר, בלי שמישהו יקום ויצרח לנו באוזן – תתעוררו, זה שיגעון. זה לא הגיוני. מה הולך פה?
הבעיה היא שהעונה הרגילה ב-NBA היא בדיחה. זה לא רציני. כולם כבר מכירים את הבעיות, את המשחקים שנזרקים עוד לפני שהחלו, העומס הבלתי אפשרי, חוסר המחויבות בהגנה, שחקנים שכבר לא בטוחים באיזו עיר הם נמצאים, הת'נקינג. ויחד עם התוצאות הגבוהות במשחקים, ההצגות האישיות, המספרים ה"מפלצתיים" – כבר קשה להתרגש מיכולת אישית של שחקנים. יש המון כישרון. כולם אתלטיים, קופצים לגבהים, הטובים שבטובים. שחקן שקולע 40 נקודות זה כבר לא דבר מרשים. גם טריי יאנג ודווין בוקר קולעים מהלוגו.
שום דבר בעונה הרגילה כבר לא מפתיע, במיוחד על רקע הפער בינה לבין הפלייאוף. הזלזול הופך לקשיחות. האפטיות מתחלפת בנחישות, באינטנסיביות. כל מה שהיה לפני הפלייאוף נראה קליל ומגוחך. רק לפני כמה שבועות התגאו פה ש"אבדיה עצר את אנטטוקומפו", ושכחו שזה האיש שקלע 50 נקודות במשחק האליפות, שכשבאמת אכפת לו הוא נראה אחרת, גם מול שחקן ההגנה המצטיין של וושינגטון. ואם סטפן קרי נהג לאכזב בפלייאופים, איך אפשר להתרגש מהביצועים שלו בעונה הרגילה? למי אכפת? וכך אדם מתעורר בבוקר, רואה שסטף קלע 37 נקודות ו-9 שלשות, ומדפדף הלאה.
אבל זו כמובן טעות לזלזל בעונה הרגילה. היא עדיין זו שחורצת גורלות של שחקנים. מעבר לעובדה שהיא קובעת מיקומים לפלייאוף ומעניקה יתרון ביתיות, שם נרשמים המספרים שלהם, משם נבחר ה-MVP, משם נבחרים חמישיות העונה ומצטייני השנה, זו עדיין הקריירה שלהם, הפרנסה שלהם, חלום חייהם שהתגשם. יש בליגה הזאת מהלכי כדורסל תמוהים, מגוחכים, ועדיין היא הדבר האמיתי, היחידי, הטופ.
ובין כל אלה, בולט לו העונה סטפן קרי בצורה חריגה. לאור מה שהוא עושה על המגרש, לא מעניינים המספרים. הממוצעים. האחוזים. הגיבוי הסטטיסטי למה שאנחנו רואים ומרגישים. ברור שזה מרשים יותר כשזה מלווה בניצחונות, אבל גם המאזן נדחק הצדה. לברון ג'יימס ייזכר כגדול ממנו, כנראה גם קווין דוראנט. אבל החודש האחרון של סטפן קרי הוא אירוע מיוחד. משהו שכל חובב חייב להתמסר אליו. לעצור לרגע, לעשות pause משטף האירועים והמשחקים, לקום במיוחד באמצע הלילה, לחפש תקצירים, סרטונים, להבין שקורה פה משהו ייחודי ברמה הכי פשוטה, הכי בסיסית: בדרך שבה כדורסלן שם את הכדור בתוך הסל.
ראינו כבר הטבעות, התעופפויות באוויר, ווינרים, קלאץ', צלפים, שחקנים שיכולים גם וגם, דוראנט ולברון הם באמת עילויים אתלטיים, ראינו את ג'ורדן ומג'יק, ראינו הכל. אבל לא זכור לי מישהו או משהו כמו סטף, שמתנהל כל כך רחוק מהסל, ופתאום זורק וקולע, בלי אזהרה, בלי התראה, משחרר פצצות בנון שלנטיות, יוצא להתקפה ויורה תוך שלוש שניות מ-11 מטר כי מתחשק לו, כי זה הדבר הנכון, כי הוא רואה את הסל בצורה ברורה ומרגיש שזה ייכנס, קולע כאילו זה פעלולי מחשב, רובוט יפני, כוחות מגנטיים. זורק תוך כדי נפילה אחורה, מעל שני שומרים, כדורים גבוהים וקשתיים שעושים מסלול ארוך ובאורח פלא נוחתים בתוך הטבעת. וכל אחד מאיתנו שאי פעם זרק לסל יודע כמה זה דבר עדין, כמה לא מובן מאליו לקלוע, כמה זה נהיה קשה יותר כשהמרחק גדל, כשכל הטיה מזערית של הזווית והעוצמה לוקחים את הכדור הצדה, ואילו סטף משחרר אותו כל כך יפה, מדויק ואלגנטי, מאות נסים קטנים שמבוצעים בכזו טבעיות.
לא, לא משנים ההסברים, לא מעניינים הזקנים שיגידו ש"זה לא כדורסל", שיגידו שהוא אנוכי, שאם לארי בירד היה זורק 20 שלשות במשחק גם הוא היה קולע ככה, הכל שולי לעומת השורה התחתונה: בימים אלה סטפן קרי נמצא בטופ ספורטיבי נדיר. כמו פדרר במיטבו, מסי וצ'אבי בעונת פפ, סימון ביילס בריו, ספורטאים בזון, ברגעי שיא, התעלות שמימית שכזו, איכות גבוהה של חומר, משהו נדיר, שחובה לתפוס ביד. זו כבר לא פריצת דרך, אין כבר מה להגיד על הדרך שבה הוא וגולדן סטייט שינו את המשחק, אין טעם בניתוחים מקצועיים ובפירוט של התרגילים או מחמאות לסטיב קר. זה פשוט סטף, הכדור והסל. לא מורשת, לא שושלת, לא רשימת תארים. פשוט החוויה.
מה שבולט זו ההנאה שלו. שהכל נעשה בחיוך, בקלילות וקופצנות, בחדוות משחק אמיתית. כיף לראות אותו קולע, כיף לו וכיף לנו. זה מורגש במיוחד מהסרטונים שמחוץ למשחק. באימונים, בחימום, בפסקי זמן, אחרי שנשרקה עבירה והמשחק הופסק, הוא פשוט זורק וזורק וקולע וקולע. ומה לעשות, בראשו של הצופה הישראלי עדיין חקוק דובי גל בתפקידו כפקיד הדואר שמשון, ומאחר שגם לסטף הכל נכנס כאילו שורה עליו כישוף שלא בשליטתו – בכל זריקה שלו כולם בוהים בכדור ובמסלול שלו, ומרגישים סיפוק גדול כשהוא פוגש את הרשת, תחושה של קסם.
ברור שקרי לא לבד, זו ליגה עמוסת כישרון, כולם נפלאים, גם ג'יימס הארדן ולוקה דונצ'יץ' הם גארדים וקלעים אדירים, אבל כשהם מכדררים וזורקים זה נראה אנוכי ואילו אצל סטף כמו הדבר הנכון והמתבקש, לא בא לך שימסור, חבל על כל שנייה שהכדור לא אצלו. יכול להיות שזה לא יימשך הרבה זמן, שבפלייאוף הוא שוב יאכזב, אולי האחוזים שלו יצנחו, הקבוצה תדעך, יאניס יתעורר וישתלט, מי יודע עם כמה אליפויות הוא יגמור, כמה תארי MVP בסדרת גמר. אבל למי אכפת מכל אלה כל עוד אדם מתעורר בבוקר, צופה בתקציר ומחסיר פעימה. מחייך לעצמו, ומבין שעליו ליהנות מהרגע. זה המקסימום שאפשר לבקש מספורט.
