חגיגות היובל, גרסת הזעם: איך אוהדי מכבי תל אביב יכולים לכעוס על זוסמן?

זה היה הרגע שבו יובל זוסמן הוציא את כל העצבים. אולי הגירוי הבולט והמיידי היה טראש טוק עם נאנלי, אבל הזעם הצטבר בו הרבה לפני. הוא עלה טעון. זה תסכול שהתבשל אצלו כבר הרבה זמן, נצח במונחים של ספורטאי עם קריירה קצרה. תחושה של פספוס שבעבעה בו במשך שנים, בזמן שהוא יושב חסר אונים על הספסל של מכבי תל אביב. שילוב של ייאוש והכרה במציאות, הבנה שהדברים לא הולכים כמו שהוא קיווה וציפה, כמו שתמיד אמרו לו והבטיחו לו.

קשה לדמיין מה עובר בראש לבחור צעיר שכל חייו בלט והתבלט, נהנה מהצלחה שבאה לו בטבעיות והרגיש שהוא דוהר על המסלול הנכון, עד שגילה שזה לא כל כך פשוט. מי שהיה כוכב בכל מחלקות הילדים, גבוה וחזק, חכם גם בהגנה וגם בהתקפה, שמע שהוא "הדבר הבא", ראה את הפרצוף שלו מתנוסס בראשי העיתונים והאתרים בישראל אחרי שזכה בתואר ה-MVP של הטורניר המהולל אליפות אירופה לנבחרות עתודה, ופתאום חוטף לפרצוף את המציאות. מצטערים, אתה לא טוב מספיק. חכה פה, על הספסל. כדאי לך לנצל כל הזדמנות קטנה שאתה מקבל, כי אין לנו זמן לחכות.

ובמקביל, דני אבדיה. הרי עוד לפני אבדיה זוסמן אמור היה להיות הדבר הבא, הלהיט הגדול. עוד לפני אבדיה הוא כיכב עם נבחרת העתודה ונסחף עם ההייפ בגלל שילוב של צמא לרייטינג ולאומנות. עוד לפני אבדיה הובטח לו שיום אחד הוא יהיה הפנים של מכבי תל אביב. אבל אבדיה דהר לכיוון אחד, והוא נתקע במקום אחר. אבדיה איכשהו הצליח לנצל כל דקה ולהוכיח מה יכול לצאת ממנו, אבדיה ביקש את הכדור, הפגין ביטחון, עורר עניין, נגע בשמים – ואילו זוסמן חיכה וחיכה.

הוא עוזב לברלין, מתחיל דרך חדשה, אבל בראש עדיין מהדהדת האכזבה. הוא עדיין שומע את קולות המרמור המוכרים מיד אליהו. את האנחות שמגיעות אחרי כל החטאה. את הגערות מהקהל שיושב מעל הספסלים, מאוהדים מפונקים ששילמו מאות שקלים לכרטיס ודורשים תמורה. הם רוצים הצגה, לא פחות. הבשלה? סבלנות? לא אצלנו. מדי פעם גם נכנס לרשתות החברתיות וראה את הארס. האוהדים מהשערים העליונים תמיד אהבו אותו, המאמן תמיד האמין בו, קיבל תנאים והזדמנויות ושכר הולם, אבל הוא עזב בתחושה צורמת. זה לא עבד. הוא כועס על העולם, אבל בעיקר כועס על עצמו.

אז הוא עובר לברלין, וביומן מסמן את ה-25 בנובמבר, המפגש מול מכבי תל אביב. "האקסית", נוהגים להגיד חובבי הספורט, אבל זה הרבה מעבר לאקסית, לא סתם עוד מישהי מהעבר, כי במקרה של זוסמן מכבי היא יותר כמו אמא, שקצת בגדה בו, אולי הוליכה אותו שולל, וכמובן שזו בעיקר אחריות שלו, אבל מה זה משנה, הוא נפגע. בינתיים הוא רואה שמכבי כבר המשיכה הלאה, לא מתגעגעת, מסתדרת בלעדיו, ובמקביל בברלין הוא שוב מתקשה, לא משתחרר, עדיין לא ממצה את הפוטנציאל, את מה שהבטיחו לו כל החיים.

המשחק מתחיל, וברובו הוא לא גורם למאמנו לשעבר להתחרט על ששחרר אותו, לא גורם געגועים מיוחדים בקרב אוהדיו לשעבר, לא יוצר רושם שיש לו מקום בקבוצה רצינית עם יומרות. ואז מגיעים לדקות ההכרעה, והוא קולע שלשה גדולה. אחר כך עוד שלשה גדולה שכבר מפרקת את מכבי, על הדרך מוסיף עוד חסימה יפה. כל ניצחון הוא מלהיב, אבל הפעם זה אחרת. אם יש אדם שלא מבין את ההתרגשות, ההקלה, האנרגיות, האושר, את הסערה הרגשית שעוברת באותם רגעים על זוסמן – זה לא רק שהוא מפספס משהו בסיסי בחוויית הספורט, הוא סתם לא בן אדם.

חובבי ספורט תמיד התעסקו באובססיביות בתגובות של שחקנים שעברו קבוצה. עקרונית, אף תגובה לא מתקבלת, שום מחווה לא מספקת. אם הם חוגגים אחרי גול, זה חוסר כבוד. אם הם לא חוגגים, זה מטופש. הם בודקים האם נישק את הסמל או לא, אף פעם לא מרוצים. בבסיס עומד המתח בין הנאמנות העיוורת של אוהד לקבוצה במשך כל החיים, לבין ספורטאי שדואג לעצמו ומחליף חולצות כפרנסה. יש פה פער מהותי שקשה ליישב. אוהד מתקשה להבין "איך אתה עושה לנו את זה אחרי שכל כך אהבנו אותך", בגישה מאוד ילדותית אך כמובן נהדרת, שעומדת בבסיס המשחק.

אבל עם השנים זה דועך. ככל שאדם מתבגר, הוא מצליח לראות את התמונה הגדולה. לא רק להתעצבן על זוסמן שמתנהג בחוסר כבוד, אלא לזכור במי מדובר, מה קרה לפני ואיך הגיב אחרי. הוא מצליח להבדיל בין זוסמן לבין טיילר דורסי למשל, בין מישהו פגוע לבין סתם קקה. אז לא, אי אפשר לכעוס על זוס, אלא להפך, להבין אותו, לשמוח בשבילו, ולקוות שיום אחד יהיה מספיק טוב כדי לחזור הביתה, ובעיקר שיצליח לשחק בכל ערב עם כזאת מוטיבציה.