תודה רבה לירון הוכנבוים על הציטוט הזה השבוע, כל כך נחמד מצדו להזכיר לנו מה הערך המוסף של הכדורגל הישראלי על פני כל הענפים האחרים, ומה הוא יכול לתת לנו שבשום מקום אחר לא נוכל לקבל. זו לא הייתה סתם הפוגה קומית, או בדיחה מכוונת שנועדה לשעשע, אלא דברים שנאמרו מהלב, בשיא הרצינות. זו לא רק האמת של הוכנבוים שנחשפה, אלא גם עולם המונחים של המאמן הישראלי, שמבהיר עד כמה מבחינתם כל התמודדות של הפועל נוף הגליל היא עולם ומלואו, קרב לחיים, שדורש רוח לחימה מיוחדת.
למי שפספס נזכיר שמאמן הפועל נוף הגליל נשאל האם הקבוצה שלו באה מראש בגישה כנועה למשחק מול הפועל באר שבע, וענה: "לא לא, אנחנו ממש לא שם, זה לא הד.נ.א של הקבוצה, חבר'ה טובים שנלחמים, וזה בטח לא הד.נ.א שלי, שסבא שלי נתן הוכנבוים ז"ל היה היחיד מבני כל המשפחה שלו שגילה תושיה וברח מהנאצים וניצל… אנחנו אנשים שיודעים להילחם, ואנחנו לא שם בכלל כדי לבוא כנועים. באנו באמונה שלמה, ידענו מה אנחנו צריכים לעשות. יש פה פערי איכות…".
אני בוכה pic.twitter.com/DrzohJ1k1g
— uricovagerev (@uricovagerev) December 12, 2021
וכך, בריאיון טלוויזיוני אחרי משחק במסגרת המחזור ה-13 בליגת העל בכדורגל, השווה מר הוכנבוים בין השואה והתקומה וסיפורי הגבורה של העם היהודי לבין המאמץ שנדרש משחקני נוף הגליל כשהם פוגשים את הפועל באר שבע האימתנית. לא ברור אם מבחינתו יש דמיון בין האכזריות והעוצמה של האויב הנאצי לבין אלו של רמזי ספורי ואור דדיה, האם המאמן סבור שחניכיו אמורים להפגין רוח לחימה ונחישות של לוחמים פרטיזנים, או שהוא מרגיש שמפגש מול הפועל באר שבע דורש את אותה תושיה מיוחדת שהייתה לסבא שלו בעודו נמלט מהגרמנים ונס על חייו ביערות הקפואים.
מה שכן, לאור הטבעיות שבה שלף את הסיפור על אומץ לבו של סבא, אפשר להניח שהוא כבר שגור בפיו, ושהוכנבוים משתמש בו לעתים די תכופות, ולא נופתע לגלות ששחקניו כבר שמעו לא פעם על אומץ הלב של נתן הוכנבוים ז"ל בעודם מתכוננים למשחק חוץ קשה במושבה או בבלומפילד הקר. אפשר רק לדמיין את התגובה של שחקנים כמו סתיו נחמני, והיב חביבאללה וטימו מוזי ואת פניהם המשתאות, שכמו אותה מראיינת בסיום משחק, רק רוצים לשמוע סקירה קצרה על הכנות טקטיות וגישה מקצועית למשחק כדורגל, ובמקום זה מקבלים סיפורי גבורה של ניצול שואה.
למעשה הוכנבוים ממשיך השנה טרללת אמיתית בריאיונות שאחרי משחק, כי לניר "הצגה" קלינגר כבר התרגלנו, אבל העונה הצטרף אליו גם זיו אריה, שלא ממש מוצא את עצמו בריאיונות, ומקרטע בעמדה קצת כמו השחקנים שלו, ומי שמאזין לדבריו הבטוחים ולניתוחים הטקטיים שלו עשוי לחשוב שהוא אסטרטג על ושהוא וקבוצתו מפגינים עליונות טקטית על יריביהם, ולא למעשה שקועים מתחת לקו האדום עם 7 שערים ב-13 משחקים. ברגעים האלה אנחנו נזכרים בדרור קשטן, מגדולי המאמנים בישראל, שהיה המרואיין המשעמם והעבש בעולם, בלי סיפורי גבורה וערבובים, בלי הצגות והתפרצויות, בלי התנשאויות מקצועיות ושימוש במונחים, בלי לחשוב על עבודתו העתידית כפרשן ועל איך הוא עובר מסך – אלא פשוט מדבר על המשחק, רק רוצה לגמור עם הריאיון המיותר הזה ולחזור לעבודה.
במידה מסוימת הדברים של הוכנבוים זה הכדורגל הישראלי במיטבו: זה לא רק הדמויות המצחיקות והבידור, אלא הפער הנצחי שבין הרצינות שהענף תופס את עצמו לבין המציאות העגומה. הכסף והאנרגיות שמושקעים בענף, לעומת הרמה האמיתית של נציגיו שמקרטעים בדרג הרביעי באירופה. הוכנבוים, בריאיון קצר אחרי משחק, המחיש בצורה מדויקת את הפער הזה, גם אם עשה את זה בצורה קצת קיצונית, כשניסה לשלב בין שני הפרקים השונים האלה מתולדות ישראל: השואה וליגת העל.
וכך אי אפשר שלא להתרגש עבור הוכנבוים על התודעה שלו כנכד של גיבור, בתחושה שלו כאילו בדם שלו זורם ד.נ.א של שורד אמיץ ולכן לכל משחק הוא והפועל נוף הגליל מגיעים כמו "אנשים שיודעים להילחם". נחמד לדעת שבזמן שאנחנו רואים משחק של קבוצת תחתית מוגבלת ונחותה שבאה לסחוט תיקו מאופס, הוכנבוים מרגיש כאילו הוא עוד חוליה בשושלת מפוארת של גיבורים; מה שאנחנו רואים כשחקנים נשכבים על הדשא בניסיון לבזבז זמן, בעיני רוחו של הוכנבוים זו הישרדות הרואית; ובכל פעם ששחקניו מעיזים לצאת להתקפה וחוצים את קו חצי המגרש, הוא רואה בהם כחיילים מלאי תעוזה; וייתכן שמדי פעם אחרי תוצאות יפות הוא מביט השמיימה ואמר "אתה יכול להיות גאה סבא, הנה גם אני ניצחתי, כמוך, למרות פערי האיכות".
