לצאת מהבונקר

ממרחק של כמה ימים, נראה שאפשר לסכם את עונת הכדורגל של 2021/22. מכבי חיפה גדולה על הליגה בכמה רמות, הפועל באר שבע עשתה מה שהייתה יכולה אבל זה פשוט לא הספיק, מכבי תל אביב לא בכיוון, ועיקר העניין נותר בתחתית: האם הלוזונים יצליחו לשרוד? אולי דווקא הפועל ירושלים תשחק אותה? ומה יקרה עם בית"ר ירושלים?

אבל אולי כן יש מקום לשאול – איך זה קרה בקלות רבה כל כך? כלומר, ברור שמכבי חיפה הדורסנית שבנה קבלן הביצוע ברק בכר – קבוצה שקטפה מאז ההפסד להפועל ב"ש בסיבוב הראשון 12 ניצחונות ועוד תיקו אחד, בהפרש שערים אסטרונומי של 42 שערי זכות מול 9 שערי חובה – היא רמה אחרת מעל הליגה. אבל עד לפני שבועיים, הפועל ב"ש הייתה שם. לגמרי. עד כדי כך שהיא דורגה מעל חיפה.

אין ספק שמה שהזניק את העונה של באר שבע קדימה היה הניצחון ההזוי באצטדיון בחיפה בסיבוב הקודם. זה היה משחק שהיא הייתה צריכה לקבל בו חמישייה, והיה אמור להיזכר בעיקר בזכות השיפוט המחפיר של גל ליבוביץ', אלא שבדקות הסיום באר שבע, שפיגרה מהדקה ה־13, עשתה מהפך עם שני פנדלים דרמטיים. מאז התחיל מרוץ די מטורף של שתי הקבוצות, ונראה היה שבאר שבע – שבוודאות פחות נצצה מחיפה – מסתדרת עם הלחץ. המספרים הוכיחו שכן: מאז המפגש ביניהן בסיבוב הראשון ועד לפני שבועיים באר שבע לקחה רק שתי נקודות פחות מחיפה. היכולת לא הייתה מדהימה, אבל הנקודות באו. באר שבע ניצחה ממחזור למחזור, ידעה להתגבר על מכות קלות בכנף ולא נכנסה להיסטריה גם כששיחקה אחרי חיפה (ולמעשה עלתה לכר הדשא כשהיא במקום השני ולא הראשון).

בדרך הספיקו לדחוף שם ריבים בין המאמן לאוהדים, התמודדו עם פציעות ובעיקר דפדפו די בקלות את הביקורת על המשחק המשמים או ההגנתי או גם וגם של הקבוצה. זה מה יש, ועם זה הקטר מהתחנה בבאר שבע יצא לדרך. אבל מה שקרה להפועל באר שבע בשבועיים האחרונים הוא לא בעיה של כדורגל, אלא של קבוצה ששכחה את כל מה שברק בכר לימד אותה וחזרה אחורה – לימים שהעדיפה לשכוח.

המשחק מול מכבי תל אביב בשבוע שעבר היה מחפיר. באר שבע נראתה כמו קבוצה שלא באה לעשות כלום, אלא לגנוב תיקו ואולי, אם איזה דרדלה של דודו חפר או אמיר אביגדור יסתדר, אפשר יהיה לחלץ 0:1 אחרי מופע הגנה הרואי של שלמה אילוז וגדי חזות. אבל אנחנו ב־2022 ולא ב־1991, אילוז ישב מול תנור השלוש ספירלות שלו בבית וראה את באר שבע מפסידה למכבי תל אביב שבוע לפני משחק העונה – מבלי שהיא מייצרת כלום.

החטא של באר שבע גדול יותר, משום שהיה עליה להעניש את מכבי תל אביב על מה שעשתה שבוע לפני המשחק הזה. כזכור, הצהובים איבדו יתרון של שני שערים ברבע השעה האחרונה של המשחק מול מכבי חיפה, ירדו מנוצחים ובמשך שבוע שלם עוד זכו להשפלות בגלל הקליפ של מוחמד אבו פאני שומר על הכדור במשך כמעט דקה ליד דגל הקרן. אז במקום לסגור חשבון עם מכבי תל אביב החבולה והפצועה, באר שבע באה לעזור לה להרים את הראש. והצליחה.

בעונה נורמלית, אסור לשכוח, הפועל באר שבע הייתה רצה לאליפות. אבל לך תעצור את אחוזי ההצלחה המפלצתיים של מכבי חיפה, שעומדים כרגע על 81.5%. חלון ההעברות פתוח, וזה הזמן של רוני לוי לחזק את הסגל הלא ממש צעיר שעומד לרשותו. אבל השאלה האמיתית היא מה באר שבע רוצה לעשות עם העונה הזו, כי כרגע נראה שעדיף לשים את הז'יטונים על הגביע ולא על הליגה (באר שבע במצב טוב להגיע לחצי הגמר, אחרי הגרלה נוחה במיוחד).

העניין הוא שאולי – רק אולי – יש מצב שמשחק הכניעה בטרנר השבוע (לפחות הפעם באר שבע לא שכבה על הדשא אלא ניסתה לשחק כדורגל אחרי שיצאה מההלם של הפיגור המוקדם) יהיה סוג של סטירת לחי מעוררת לרוני לוי ולסגנון השמרני שלו – אפשר לצאת מהבונקר, לפחות בליגה.

לא צריך לפסול את האפשרות שקצת כדורגל טוב בליגה והעפלה לחצי גמר הגביע יסדרו כמה דברים מנטליים בראש של הפועל באר שבע, ומאחר שיש להם עוד שני משחקים מול מכבי חיפה העונה בליגה, הם יוכלו – לפחות – להציל את הכבוד, גם אם לא את העונה הזו (שכאמור, נראה שהולכת בכיוון אחד כרגע). אבל כדי שזה יקרה, לוי יצטרך לייצר לקבוצתו משחק אטרקטיבי יותר, ובעיקר לעבוד על הראש של השחקנים שלו ולהחזיר לרוח המועדון את מה שברק בכר יצק שם. אחרת, באר שבע תחזור להיות מה שהיא כבר מזמן שכחה שהייתה: קבוצת פריפריה עם תסביך מנטלי לא ברור מול יריבות חזקות יותר.