מעולם לא הייתי מהאוהדים שמתעניינים בשיפוט. זאת לא קלישאה של מאמן אחרי משחק, אלא פשוט תחושה של אוהד כדורגל, שלא מסוגל להבדיל בין השופטים. מעולם לא הטריד אותי מי השופט למשחק, גדול ככל שיהיה. מעולם לא התעניינתי בשיבוצים לשבת, אני בכלל מתבלבל בין השמות. לא יודע לומר שעם ההוא המאזן שלנו ככה, וההוא ידוע שאוהד הפועל. לא זוכר טינה מיוחדת, אולי מלבד לאחד או שניים לאורך כל הקריירה. אין הכוונה להעליב, אבל מבחינתי התחושה היא שכולם אותו דבר, בינוניים ומרגיזים. כמו כל אוהד, רק פיללתי למינימום התערבות מצדם, שלא יורגשו, שלא יזיקו. יש לנו מספיק בעיות.
נקודת המוצא של האוהד היא שאין שופט טוב, יש שופט שלא מפריע. זו אומנם משימה מאתגרת, כמעט בלתי אפשרית במשחק אגרסיבי ואמוציונלי, במיוחד במקומות עם תרבות פרימיטיבית שמעדיפים בהם עבירות מלוכלכות ובזבוזי זמן על פני מאמץ וקשיחות – אבל מה לעשות, זו הציפייה משופט. כבר דובר רבות עד כמה המקצוע כפוי טובה, על האבסורד שבמהותו, על כך ששופט טוב הוא שופט שלא מורגש, ומי בכלל מלכתחילה חולם להיות בעל מקצוע שבמיטבו לא יבחינו בו, אבל זאת העבודה. אני הייתי פעם מגיה. אף אחד לא החמיא לי על מאות התיקונים המוצלחים שעשיתי, אבל שגיאת כתיב אחת קטנה העיבה על הכל. לא משבחים על המובן מאליו, אבל כל טעות היא קטסטרופה.
אף אחד לא אוהב את השופטים, במיוחד לא אוהדים. שופטים נתפסים כקטנוניים, שפוגמים במאמץ הקבוצתי. הם עוצרים ומגבילים. כל החלטה שלהם נגדנו היא מקוממת, מתסכלת. מבחינת אוהד, שחקן של הקבוצה שלו מעולם לא עושה עבירה, בעוד כל שחקן יריבה הוא מלוכלך ואלים וברור שזאת עבירה של צהוב. הם מחמירים מדי, מקלים מדי, אשמים בהכל. לא פעם הייתי חוזר ממשחקים ומלמל לעצמי "זה השיפוט הנוראי שראיתי בחיי", ולאחר מכן צופה בטלוויזיה במשחק ומבין שהפרזתי. כמה נסחפתי אחר האירועים, כמה כעס הוצאתי על האיש עם המשרוקית, כמה זעם הופנה אליו.
הבעיה היא ששערוריות שיפוט הן בלתי נסלחות. כל כך הרבה מאמץ ואנרגיה מושקעים במשחק, וקשה להשלים עם גורם שאמור להיות ניטרלי והורס את החוויה. שער לא חוקי, פנדל שלא היה, הרחקה מיותרת, אי אפשר שלא לרתוח על כל החלטה כזאת. בדיוק בגלל זה אני מהבודדים שעדיין תומך ב-VAR. עדיפות כל תופעות הלוואי המרגיזות שלו (עצירות המשחק, חגיגות השערים שנהרסו, נבדלים על מילימטרים, חוסר הוודאות) מאשר המציאות הקודמת, שבה כל העולם רואה בהילוכים חוזרים שהשער לא חוקי, ואין מה לעשות. אבל גם ה-VAR לא עוזר. שופטים ממשיכים להיות טראגיים, עם VAR או בלעדיו. לא סומכים עליהם. אין אמון. השיקולים לא ברורים. הבעיה היא במהות הבסיסית. הרי גם בהילוך החוזר, אי אפשר להסכים איתם. וגם אם הם קיבלו החלטה נכונה, גם אם בכל הלחץ וההמולה הצליחו לזהות עבירה קטנה או נגיעת יד, גם אז קשה לפרגן. אז ראיתם עבירה, יופי. רוצים פרס על זה שראיתם מה קרה?
הם טרחנים, הם ניג'סים, הם מציקים, בכל ענף ספורט. יכול להיות שזה מתוקף התפקיד, ייתכן שזה בגלל הטיפוסים שמלכתחילה בוחרים בתפקיד. אנשים שרוצים להיות ליד המשחק. מחפשים עמדת כוח. נהנים מהאנרגיות, להיצמד לשחקן ולהגיד לו "עוד מילה אחת ואתה עף מפה". כדי להיות שופט טוב, אתה חייב להיות חד מחשבה, מהיר החלטה, מלא ביטחון עצמי וחסר פחד, סמכותי וכריזמתי. סביר להניח שמי שניחן בכל התכונות האלה, לא יבחר להיות שופט.
בארץ ישראל האהובה שלנו, האתגר שלהם קשה עוד יותר. הכדורגל פה סובל מבעיות קשות, ונע בין חובבנות למקצוענות, בין הערצה ללעג. וכך קורה ששחקנים שלא יודעים להגביה, מבקרים שופט שטועה. עסקנים חובבנים ומושחתים, מתנפלים על קוונים אומללים. מאמנים בונקריסטים, שמתוסכלים שלא הצליחו להכניע את חדרה, שלא גידלו פה שחקן איכותי כבר שנים – מפילים הכל על השופט. שחקנים מבזבזים זמן בלי בושה, והאשמה היא של השופט שלא משתלט על זה. לא לימדו את הבלמים לשמור נכון, והאשמה היא של השופט שלא נותן למשחק לרוץ. אספרייה עושה שטויות ומתנהג כמו חמום מוח, אבל הכי קל וטבעי להתנפל על השופט שהוציא לו שני צהובים. הרסת את המשחק.
ובגלל שהשופט הוא הקורבן המיידי, נדמה שלאחרונה גוברת תופעת העצבים על הספסלים. כל שריקה מקפיצה את כל הספסל. כל עוזר מאמן זניח מרשה לעצמו להגיב בהשתוללות, לצעוק ולהשמיץ. כמובן שהדרישה מהשופט היא לשמור על קור רוח, להרגיע, לא לתת לאמוציות להשתולל. אבל את עוזר המאמן ומנהל הקבוצה והאפסנאי (איש המשק, סליחה), שמניפים ידיים מהספסל ומלהיטים את העסק, אותם אנחנו מבינים. להם מותר להתרגש. ואז השופט יגיע לספסל, ויבקש מהם להירגע. הקהל ישרוק לו בוז. "יאללה, תן כבר לשחק יא ניג'ס, מה באת לגנוב את ההצגה". השחקנים יעשו עבירות פרועות, הקהל ישתלהב, המאמנים ינופפו ידיים, אבל השופט, השופט איבד שליטה על המשחק.
ואם זה לא מספיק, בישראל יש בעיה נוספת שפוגעת בתדמית השופטים: איגוד השופטים. כן, דווקא הארגון שמאגד אותם, שאמור לשמור עליהם, להגן עליהם, להביע את מצוקתם – דווקא האיגוד הוא זה שמייצר תחושה לא נעימה של חובבנות. זה מתחיל מהעונשים. שופט טעה, אז הוא מקבל השעיה אוטומטית? מה השיקולים? הרי אם הוא טעה בשוגג, קורה. אם "טעה" במכוון, גם השעיה לא תעזור. לפעמים נדמה שכל העונשים והשיבוצים נעשים רק כדי להשקיט את המרמור בקרב חובבי הכדורגל, שמחפש נקמה. אז יופי, גרינפלד הושעה לשבועיים. מה זה עוזר?
וכל כך הרבה אינטריגות ואינטרסים, הדלפות והאשמות. שוב גורמים בכירים באיגוד מצוטטים בעילום שם, והכל מגוף שאמור להיות נקי וחף מאינטרסים, אנשים שחובבי הכדורגל אמורים לסמוך עליהם. בתור אדם שצורך לא מעט תקשורת ספורט ברחבי העולם, אני יכול לומר דבר בוודאות: בשום מקום לא נתקלים בכזאת נוכחות תקשורתית של איגוד השופטים. אבל השבוע, למשל, איגוד השופטים תקף בעלים של קבוצה מליגת העל. התחושה היא שאיגוד השופטים זה עוד קבוצה בליגה, עוד תיק, עוד ארגון שדורש תשומת לב, טיפול מסור, טורי דעה וכתב צמוד.
ליגת העל לא במצב מעודד. רוב האוהדים שאני מכיר, צופים אך ורק במשחקים של הקבוצה שלהם. השאר קשה מדי לצפייה. האווירה, הרמה, השדרים. האלימות ביציע, האלימות במגרש, האלימות על הקווים. הקבוצות הקטנות, הבעלים המפוקפקים, ההתעסקות בתפל. השופטים אמורים להיות בעיה משנית, אבל שקופה, שקטה, נשכחת. איכשהו הם מצליחים לדחוף את עצמם לראש הכותרות.
מה דעתך על הכתבה?