בקיץ שעבר הגיעו בן כספית וינון מגל לריאיון זוגי אצל לירן שכנר ב'סערה בממלכה'. "אתמול לא רבנו. אתה יודע כמה תלונות היו?", צחק כספית. "אנשים מאיימים עליי בוואסטאפ: או שאתם מתחילים לריב או שאני עובר תחנה". "אתם עושים הצגה?", הקשה שכנר. "אני עושה שואו. אני שואו-מן. אני מרגיש פרפורמר", הודה מגל, וכספית החזיר מיד: "אני רב איתו באמת". לקראת סוף הפרק, השניים נשאלו אם היו מסוגלים להעביר 100 שעות רצופות באותו החדר, וענו מיד בחיוב. אחרי כמה מחמאות הדדיות ושימוש במילים כמו חבר ואח, כספית נעל את הדיון: "אם התוכנית הזאת תימשך, לנו לא תהיה תכנית".
בהבדל די משמעותי, מונס דאבור ושון וייסמן הם כספית ומגל של נבחרת ישראל. שני אנשים חזקים המייצגים דעות הפוכות, קיצוניות אפילו. הוויכוח הקצר ביניהם אחרי המשחק מול איסלנד נגמר מהר, אבל המשיך עוד ימים בטוויטר ובשאר המדיות, מובל על ידי נציגי "המחנות" שהם מייצגים. בדיוק מה שקורה ביומיום אחרי תוכנית הרדיו הפופולארית של כספית ומגל ב-103FM. אין פה משהו אישי. למובילי האנטי הציבורי נגד דאבור, לאנשים ששורקים נגדו כבר שנה במשחקי הנבחרות, קל להזדהות עם הדעות שווייסמן מייצג. לפיכך, וייסמן הפך שלא במתכוון לאנטיתזה לדאבור. זה נתן לו מעמד הכרתי שלא קיבל כאן בזכות היכולת שלו.
זה גם עשה לו קצת עוול. כי היכולת שלו לגמרי מספיקה. וייסמן הוא פרפורמר רק על המגרש. אבל זו ישראל של ימינו. זה השיח. התכתשות הדדית שמטשטשת את הגבולות בין הטרלות למציאות. בין הטוויטר לעולם האמיתי. וייסמן הרוויח מסערת דאבור שמסרבת לרדת מהכותרות, אבל הוא לא באמת היה צריך אותה.
עם ובלי קשר לדאבור, בחמישי שעבר וייסמן נתן חצי שעה שהיא מפגן כוח מול הקהל הישראלי. הוא נכנס במקום דאבור העצבני והמתוסכל מהתנהגות הקהל, ועשה את מה שהוא עושה הכי טוב – בריצות, בתנועות לעומק, באנרגיות, הוא החיה את הנבחרת. בפרק הזמן הקצר שלו על המגרש הוא הגיע לשלושה מצבי הבקעה בטוחים וכבש פעם אחת. האחוזים האלה הספיקו כדי להוציא אותו כווינר של המשחק. אם תרצו, זה היה כרטיס הכניסה שלו לרשימת ה-VIP המצומצמת: כוכבי העל של הנבחרת לתקופה הנוכחית.
עכשיו בואו נחזור 11 שנה אחורה. יוני 2011. ישראל מתארחת בלטביה. הימים היו ימי יוסי בניון ועוד 10. המאמן דאז, לואיס פרננדס, בוחר להעניק בכורה בהרכב לתומר חמד על חשבון בן שהר. חמד בישל לבניון בניצחון 1:2. שבועיים לאחר מכן, הוא חתם במאיורקה והמשיך לקריירה מוצלחת כליגיונר. חמד אמר לא פעם שהרגיש את הרמת הגבה הכללית אחרי המעבר שלו לספרד. מכבי חיפה שלחה אותו ללופ אינסופי של השאלות שהסתיים רק כאשר איתמר צ'יזיק העביר הוראה שיישאר בסגל. למרות חצי עונת שיא עם 13 שערים ואליפות, המעבר נראה הזוי. מילא "לייט בלומר" שפורץ בגיל 24, אבל מישראל לספרד אחרי חצי עונה? היום, זה כנראה לא היה קורה.
לחמד יש את המספרים הטובים ביותר בנבחרת מבין החלוצים בני דורו, אבל המקום בהרכב לא תמיד הגיע באופן אוטומטי. זוכרים? חמד בכלל הושעה מהנבחרת ב-2017 לאחר ביקורת על אלישע לוי בריאיון ל"ידיעות אחרונות", בו אמר בין היתר: "אני חייב להיות שחקן הרכב בנבחרת ישראל. משהו פה לא הגיוני, שאני לא באנקר בהרכב. אני צריך להיות החלוץ הראשון של הנבחרת. נקודה".
וייסמן קיבל מאנדי הרצוג הופעת בכורה בנבחרת במשחק ה"איץ נוט פאני אנימור" המפורסם בסלובניה. הוא פתח, שיחק 61 דקות ומחליפו דאבור בישל מיד לזהבי את ה-1:2 הזמני של הנבחרת לפני הקריסה של המאמן האוסטרי בסיום. מאז, וייסמן פתח רק בחמש מ-20 ההופעות הבאות שלו במדים הלאומיים. פחות או יותר בפרק הזמן הזה, הוא הבקיע 65 שערים בכל המסגרות הקבוצתיות בוולפסברגר ובוויאדוליד.
זו עוד אחת מנקודות הדמיון בסיפורים של שני החלוצים. חמד הפך למעין מנטור עבור וייסמן, אחרי שהאחרון ביקש את עצתו עם תום החוזה שלו במכבי חיפה. "אנשים משווים בינינו ואומרים שאנחנו מזכירים אחד את השני בסיפור שלנו, במשחק שלנו ובאופי שלנו. עברנו דרך מאוד מאוד דומה", סיפר בעבר חמד בריאיון לפודקאסט 'הפודיום'. "הוא דוגמה קלאסית לשחקן טוב שבישראל לא היה את הזמן והסבלנות לתת לו הזדמנות להוביל קבוצה".
יש גם שוני מסוים. כי מה שקרה לחמד די מהר אחרי המעבר למאיורקה, קורה לווייסמן רק העונה. האוהד הישראלי הממוצע עבר תהליך עם וייסמן. מ"הנה עוד ילד שזורקים כשהעונה גמורה", ל"עוד אחד שלא ייצא ממנו כלום", ל"בסדר, חלוץ טוב לסגל של מכבי חיפה", ל"מה אתם מתרגשים? כולה ליגה אוסטרית", ל"זה לא הגיוני מה שקורה איתו", ועד ל"וואלה, הוא אחד השחקנים הישראלים הכי טובים של התקופה וחייב לפתוח בנבחרת". רק מה לעשות שהאוהד הישראלי הממוצע מכתיב, או יותר נכון משקף, את דעת הקהל.
שחקנים שמקשיבים לרחשים מסביב, שחקנים קצת פחות נחושים וחזקים בראש מחמד ו-וייסמן, נעלמים בחור השחור של ההשאלות. הקפיצה המטאורית שנראתה הזויה בזמנו במקרה של חמד, נתפסה פה כהזויה פי כמה במקרה של וייסמן. רק שבפועל, שלוש שנים שהבן אדם לא מפסיק להתקדם. קריירה מוצלחת של ליגיונר תלויה לא מעט בבחירת קבוצות נכונה. בעצת חמד, וייסמן בחר באוסטריה כמקפצה והרוויח בענק. הוא גם ניצל למקסימום עונת ירידה לא פשוטה אישית וקבוצתית.
הוא עשה מספיק כדי להמשיך, אבל בחר נכון להישאר במקום שבו הוא אהוב ומוערך, וקפץ ממעמד של גיבור לאחד שלא יכול להסתובב ברחוב בעיר. והנה הוא עטוף בדגל ישראל, לוקח מגאפון ומנצח על חגיגות העלייה. עיתונאית מקומית לוקחת אותו ואת האקוואדורי גונסאלו פלאטה לריאיון במהלך החגיגות. פלאטה הוא שחקן שמושאל מספורטינג ליסבון. "אני רוצה להישאר, אבל זה תלוי ברונאלדו ו-וייסמן", הוא עונה, והחלוץ הישראלי צוחק: "בעוד חודש אחליט אם אתה נשאר". הזיה. תופעה. איזה וייסמן? שלנו? אגב, סתם בשביל להמשיך בהשוואה, זוכרים כמה פעמים חמד ירד ליגה? חמש.
במילים של חמד מ-2017, וייסמן צריך להיות החלוץ הראשון של הנבחרת. נקודה. אין לזה, אגב, שום קשר לכל מה שקורה מסביב. גם לא לערן זהבי. כשזהבי יהיה כשיר, אלון חזן יצטרך למצוא לשניהם מקום בהרכב. יחד עם זאת, קשה בכל זאת להתעלם או להתכחש למה שקורה מסביב. וייסמן מעורר רגש. הוא פטריוט, חוגג שערים כשהוא עטוף בדגל וקורא "שמע ישראל" וריגש מדינה שלמה עם מחווה לזכר הרוגי האסון במירון אחרי שער שכבש בספרד. זה מעורר הזדהות.
בד בבד, הוא גם דעתן שלא מסתיר את עמדתו הפוליטית ורשם כמה התבטאויות מאוד חריפות, על גבול הטוקבקיסטיות, אחרי אירועים קשים. אם וייסמן לא היה כדורגלן, יכול להיות שהיה מתפתח לצייצן בכיר מהצד הינון מגלי של המפה. מהסוג המתכתש. זה עובר פחות חלק בגרון. וייסמן אותנטי, אי אפשר לקחת את זה ממנו. ייתכן שבישראל טרם למדנו לעכל עד הסוף ספורטאים דעתניים, אבל בלי להיכנס לדיון פוליטי או לתוכן הדברים של וייסמן, נוצר מצב נתון. עבור מי שלא רוצה את דאבור בנבחרת או דורש ממנו התנצלות כתנאי, וייסמן הוא האלטרנטיבה. הוא מסמל כל מה שדאבור לא. הוא מי ובעיקר מה שאותם מתנגדים רוצים לראות בנבחרת. קצת כמו… טוב, אתם יכולים להשלים לבד.
זה קצת מבאס. על וייסמן צריך לדבר רק במונחים של החלוץ הטוב ביותר של התקופה. לספר את הסיפור הבאמת מעורר השראה של אחד שעבר מקלף למיקוח של מכבי חיפה בטריידים, לבייבי של רונאלדו ומלך שערי הליגה השנייה בספרד בלי לכבוש בפנדל. לנסות להבין איך 11 שנה אחרי חמד, קיבלנו פה חמד 2.0 על ספידים ולא למדנו כלום. ועדיין, אחרי שנים קשות, חמד קיבל את ההכרה שלו מהקהל נטו בזכות יכולת על הדשא, בעוד יותר מדי אנשים צועקים היום "וייסמן המלך" מהסיבות הלא נכונות.
ברכות, אלון חזן, פיד טוויטר נחת אצלך בחדר ההלבשה. קשה להגיד שבנבחרת טיפלו בצורה המיטבית בפרשה הזאת – בטח לא בפומבי. וייסמן, כזכור, אמר שדאבור "הבין את הטעות הגדולה שעשה", דאבור התעצבן, השניים הבטיחו וגם סגרו את הסיפור ביניהם ואולי אפילו יפתחו יחד באלבניה. אולי ייתנו הצגה. אולי יתייצבו לראיון זוגי מחויך בסגנון כספית ומגל, ועדיין, שבוע אחרי, אנחנו עדיין מתעסקים בפיד דאבור מול פיד וייסמן – וזה לא הולך להיעלם בקרוב. זה מה שקורה כשלא מנהלים נרטיב.
