בימים האחרונים הסעודים חגגו ברחובות דוחא עם הקריאה "איפה מסי?". ברכבות, ברחוב, באצטדיונים, בכל מקום הם קראו בהקנטה: איפה הוא? הכל החל כשאוהד סעודי חגג את הניצחון על ארגנטינה, ואחרי המשחק התפרץ לשידור של כתב יפני מחוץ לאצטדיון, לקח לו את המיקרופון והתחיל לשאול "איפה מסי? מישהו ראה את מסי? Where is Messi?". הקטע הפך לוויראלי, נהיה להיט מקומי, מאז עוד אוהדים כבר לקחו לשדרים מיקרופונים והקניטו את הכוכב שנעלם ונעצר במשחק הראשון בטורניר. אתמול (שבת), מול מקסיקו, הבדיחה נגמרה. ליאונל מסי נתן את התשובה. מישהו דיבר? קראתם לי? הנה אני. מקווה שנהניתם מהיומיים האלה שאפשר היה לצחוק עליי.
במחצית הראשונה התחושה הייתה שהדרבי הלטיני הזה יכול להימשך ימים בלי שמישהו יבקיע שער. האווירה הייתה לוהטת, הקהל של שתי הנבחרות סיפק תצוגה אדירה, כולם השתלהבו ושרו בלי הפסקה, וכך כל תיקול התקבל בשאגות שמחה בכל האצטדיון: אלה שהרחיקו לחוץ חגגו, אלה שזכו בכדור החוץ חגגו, כולם חיפשו סיבה להשתולל. גם על המגרש היו אמוציות גבוהות, עם כל הארסנל הלטיני: עבירות קשוחות, הצגות והתפתלויות על הדשא, ולמעשה לראשונה בטורניר קיבלנו יריבות אמיתית, עם איבה שהולכת הרבה שנים אחורה. לזה חיכינו.
אבל עם יריבות ואיבה לא הולכים למכולת, בסופו של דבר בשביל גולים צריך ביצועיסט. ואז הגיע מסי. איפה הוא? הנה הוא. כל כך הרבה פעמים בקריירה שלו הוא שמע אוהדים ופרשנים שקוטלים אותו, כל כך הרבה פעמים הוא הוספד והושמץ, וכל כך הרבה פעמים סיפק תשובה מהירה, עם בעיטה חדה, קטלנית, מדויקת, שטוחה, היישר לפינה, בזווית הנכונה, למקום שהשוער לא יכול להגיע. גול. פשוט גול. לזה חיכינו.
מאותו הרגע ההצגה עברה ליציע. השער נתן מכת חשמל לרבבות אנשים, שקיבלו זריקת אנרגיה לגוף. באיזשהו שלב כבר לא היה ברור מהי האטרקציה המרכזית ובמה למקד את המבט: במשחק, או בשירת הקהל. יש משהו מהפנט ביציע צוהל, עוצמה ממכרת. כמה חשמל היה באוויר, כמה צעיפים התנופפו, דגלים נפרסו, תופים הלמו, כמה קפיצות, נפנופי ידיים, מילות אהבה. בוודאות, אץמול בלילה לא היה בכל העולם מקום שריכז יותר אנרגיות מאשר יציע ארגנטינה. לזה חיכינו, על זה דמיינו.
להרבה נבחרות פה יש קהל משולהב, אבל הארגנטינאים הם באמת משהו מיוחד. במיוחד אם מזדמן לך לשוחח עם כמה מהם ולשמוע את הסיפורים. למשל אנטוניו והרנן, אבא ובן, בני 32 ו-14 ("התחלתי מוקדם, אל תשאל למה, סיפור ארוך"), שכבר שלוש שנים חוסכים ושמים כסף בצד כדי לממן את הנסיעה הזאת לחצי השני של העולם. או טימותי, הבעלים של התוף היפה בעולם, עם ציור עבודת יד של מסי ומראדונה, תוף שהוא כל כך אהב עד ששלושה חודשים לא העז לתופף עליו, רק הביט בו. או נסטו ודאליה, לצד מנולו וקלאודיה – שני זוגות חברים שנסעו ביחד למונדיאל. כן, טיול זוגות. למונדיאל. יכולים לדמיין דבר כזה? ולכל אחד מהם ברור: אם ארגנטינה ממשיכה ומתקדמת בטורניר, אנחנו לא זזים. אז מה תעשו, אני שואל, מה עם העבודה, מה עם הכסף, מה עם חוסר הוודאות, מי יודע כמה זמן זה יימשך. לכולם אותה תשובה: נראה. יהיה בסדר. "ליאו מסי במונדיאל האחרון שלו, ואנחנו כבר פה", אומר מנולו, "זו תהיה טעות חמורה מאוד מצדנו לעזוב את המקום הזה".
וכעת למשהו אחר לגמרי, כי בינתיים בעולם מקביל קיימת ישראל והבעיות הקטנות והאומללות שלה, שלא מעניינות פה אף אחד. במהלך המשחק של ערב הסעודית מול פולין העיתונאי הישראלי מואב ורדי ספג ביציע צעקות וקריאות מאוהד סעודי עצבני (גדול מימדים ודי מפחיד, למען האמת), וכמה מהחברים שלו אף הצטרפו אליו כשצעק לעבר הישראלי "תעוף מפה, לא רוצים אותך, כיבוש", וכו' וכו'. כאמור, אנחנו כבר התרגלנו לזה, מבחינתנו זה אולד ניוז, אבל מה לגבי הסביבה?
עיתונאית אירופאית חביבה נבהלה מהפרצוף הזועם של הסעודי שמנסה לסלק עיתונאי מהיציע, ושאלה את הקולגה שלה מה בעצם קורה פה. "הוא ישראלי", ענה לה בקצרה העיתונאי האירופאי, והיא מיד הנהנה ואמרה "אה", וסיכמה עניין. הבינה את הקטע. זה הסכסוך האלים הזה מהמזרח התיכון שלא ייגמר לעולם, הלא כבר מאה שנה הם נלחמים זה בזה ורוצחים זה את זה, מה אפשר לעשות, מה אפשר להגיד, בוא נרד לקפה.
הבעיה הייתה לא האדישות של האירופאים והקולגות, אלא דווקא של הסדרנים והשוטרים במקום. אלה שמציקים לכל אוהד שנעמד לרגע במעבר, אבל מתעלמים מאוהד שקורא באלימות לעיתונאי לעוף מכאן.
וזה מחזיר אותנו לנקודה אחרת בהתמודדות עם האיבה המקומית: איך להגיב? האם להיזהר ולהסתיר את הזהות הישראלית מתוך חשש ופחד, או להתייצב זקופים וגאים, גם כשמוקפים בערבים, אוהדי כדורגל חמי מזג, שגם ככה נמצאים בזירה שבה צעקות, קללות ואלימות היא סוג של נורמה.
הבעיה היא שאין למי לפנות. איך אפשר לחפש הגנה או נחמה אצל שוטר קטארי ולקוות שישמור עליך ויחפש צדק והגינות, כשאתה ישראלי מול ערבי, שדובר את השפה, במדינה שגם ככה לא רוצה בך ולא ידועה בהגינות של בתי המשפט שלה. ושוב הסחות דעת, מתיחויות מיותרות, דילמות שיש רק לנו לצד אלימות ופחדים. לא לזה חיכינו.
