השוק הראשוני הוא הגודל. עוד לפני מספר המשתתפות – טיבן, אלה שחסרות ומי שאין לנו מושג אפילו איך מבטאים את שמן. 104 משחקים, 72 מהם רק בשלב הבתים, חמישה שבועות וחצי. זה מטורף. עבור עם שמאז חודש מרץ חי בין מצר הורמוז לבופור, זה נשמע כמו אסקפיזם על סטרואידים.
ב־1970, כשישראל השתתפה באירוע, הוא נמשך שלושה שבועות. היו בו 32 משחקים. מי שהיה בר מזל והקדים לרכוש טלוויזיה של פילקו בסלון פרידמן בבת ים, זכה לצפות במשחקי הנבחרת שהועברו ישירות על ידי דן שילון בדיליי של 24 שעות. מי שנחשף לאחרונה לפרקי המונדיאל בכאן 11, היה יכול לצפות בכל משחק הגמר המופלא של 1970 (ברזיל–איטליה, 1-4), כשברקע קולו של שילון, ובכל מחצית יושב לצידו פרשן אחר: מחצית ראשונה מוטל'ה שפיגלר ומחצית שנייה גיורא שפיגל, אז שחקנים פעילים. אחד בן 25, השני בן 22.
לא עוד. 104 משחקים נון־סטופ, כמעט בכל שעות היום והלילה, אחרי עונת כדורגל ישראלי של 36 מחזורים, וליגת האלופות, ופרמיירליג, ובונדסליגה, ואפילו שידורים מהליגה הפורטוגלית או האוסטרית. חגיגה אמיתית. גם אם חלק מהמשחקים הם בשעות שאותן הקדשנו לדני אבדיה, עדיין הנבחרת "שלנו" במונדיאל (תמיד יש אחת בשלב הבתים, אחת בנוקאאוט, ואחת בגמר( הישראלי הממוצע תמיד הקפיד על אהדה חסרת גבולות) משחקת ב־1:00 לפנות בוקר, או רחמנא ליצלן אחרי ארבע שעות. עד לא מזמן קמנו בשעות האלה בגלל מוג'תבא חמנאי, אז קטן עלינו להקיץ באמצע הלילה בשביל לצפות בנבחרת שלו מול מצרים – בדיוק ביום שבו יחגגו באצטדיון בסיאטל, שבו יתקיים המשחק, את יום הגאווה. בכלל, כשירדן, מצרים, סעודיה ואיראן בתחרות, אנחנו לא מרגישים חסרים.
מונדיאל של 48 נבחרות, שחלקן מייצגות מדינות שהן בכלל לא מדינות עצמאיות, או כאלה שיש בהן פחות ממיליון תושבים ואפילו פחות מחצי מיליון; ש־23% מהשחקנים בו הם מתאזרחים או כאלה שהשתמשו בשורשים של הוריהם ובחרו נבחרת לשחק בה; שיש בו נבחרות של מדינות שמאמנה המנוח של נבחרת ישראל ריצ'ארד נילסן הדני נהג לכנות "פאר־אוויי־קיסטן"; שחלק מהשחקנים בו מבוגרים מחלק מהמאמנים; שחלק מהאוהדים לא מורשים להיכנס למדינות המארחות מטעמים פוליטיים או ענייני הגירה; ובעיקר בעידן שבו דונלד טראמפ מחרחר מלחמה ומפזר רוחות שלום בשני ציוצים עוקבים – זה כמו הימים שיכולת לאכול פלאפל בשוק בצלאל "כפי יכולתך".
יושב לו ג'יאני אינפנטינו, נשיא פיפ"א – שרק לפני כמה שנים עוד שלף כדורים מקערות פרספקט בהגרלות של אופ"א – במגדל שן אמיתי, לא מטאפורי, פעם בקטאר, פעם בארה"ב, ומרפד את המונדיאל בעוד ועוד מדינות עשירות ועוד טורנירים נוצצים במדינות עשירות, שימשיכו לתמוך בחיי הזוהר שלו עד אין קץ. זה טוב לתלונות של עיתונאים, אבל זה פחות מעניין את הצופה, שמחפש סיבה לשלוח את האישה ואת "האח הגדול" לחדר השינה ולהשאיר לו, לחבריו ולפלחי האבטיח שקנה ביפו, את הסלון עם ה־75 אינץ' שרכש עוד בבלק פריידי. מה רע?
ריבוי הנבחרות – בעיקר בקטע פופוליסטי שבו פיפ"א מגדילה את הייצוג של מדינות עולם שלישי – יצר מצב אבסורדי שבו נבחרת איטליה, ארבע פעמים אלופת העולם, לא נמצאת במונדיאל, אבל נבחרות כמו קורסאו או כף ורדה – כן. יש שיגידו שאיטליה לא מגיעה כבר 16 שנה למונדיאל וגם אנגליה לא הייתה במונדיאל ב־1974 והאיטי כן, וזה כל היופי בשיטת המוקדמות. אלא שאסור לשכוח מה המשאב העיקרי של הכדורגל העולמי – כדורגל המועדונים, לא כדורגל הנבחרות. אם מדינה שמייצגת ליגה המדורגת שנייה בדירוג אופ"א לא נמצאת במונדיאל, אז ברור לכולם שיש פה עיוות. ברור גם שאיטליה טובה יותר ממחצית מהנבחרות במונדיאל, גם אם הפסידה לבוסניה בסיכומם של שני משחקי פלייאוף, אבל השיטה השאירה אותה בחוץ. אותה שיטה שמאפשרת כניסה למונדיאל לתשע נבחרות מאסיה, עשר מאפריקה, רק שש מדרום אמריקה ורק 16 מיבשת הכדורגל האמיתית – אירופה. המקום שבו מרוכז הכישרון, הממון, הפופולריות והמקצוענות, מקבל רק שליש מהייצוג במונדיאל. לפני 50 שנה קיבלה היבשת הזו יותר מחצי.
בפיזור הזה גילינו בפלייאוף העלייה למונדיאל שיש מדינה בשם ניו קלדוניה. מדינה? טריטוריה צרפתית באיזה ארכיפלג שנמצא במרחק שעה וחצי טיסה מאוסטרליה ויש בה מספר תושבים כמו בפתח תקווה רבתי (כולל כפר מעש). לא בטוח שרוב תושבי ג'מייקה, שפגשו את ניו קלדוניה בפלייאוף העלייה למונדיאל, שמעו אי פעם על היריבה שלהם, מה גם שזמנם היה קצוב ועד שלמדו את ניו קלדוניה, הודחו על ידי הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו – שגם היא לא בדיוק קונגו וגם אין לי לגמרי מושג מה היא. זה נשמע פטרוני ומתנשא, אבל מצטער, שיעור הגיאוגרפיה הזה לא תואם את הקלישאה "זה מה שיפה בכדורגל".
מונדיאל שמתקיים בארה"ב של דונלד טראמפ – שהיה נשיא גם כאשר התקבלה ההחלטה לקיימו שם – ייערך גם במקסיקו ובקנדה, שתי מדינות המאוימות על ידי הנשיא של המדינה המארחת הבכירה. זה כמעט מטורלל כמו בחירת הפרקליט האישי שלו כתובע הכללי של ארה"ב. אבל טראמפ בקושי אִפשר כניסה לנבחרת איראן – שהעפילה כחוק למונדיאל – בגלל מצב מלחמה (שמעשית טרם השתנה), ומונע כניסה מאוהדים של 19 מדינות – בהן איראן והאיטי – שמשתתפות בטורניר.
הפוליטיקה נכנסה תמיד לכדורגל גם במונדיאלים. אפילו מלחמה פרצה בין הונדורס לאל סלוודור לאחר (לא בגלל) משחק מוקדמות מונדיאל ב־1969. ועדיין, כל אירוע ספורטיבי כזה אמור להיות פסטיבל, חגיגה, תנאים של קירוב לבבות ואיחוד שורות. הצחקתם את הג'ינג'י.
זה אמור היה להיות המונדיאל האחרון של כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי, שני האנשים שמחזיקים כבר 20 שנה ביריבות של שני גיבורי־על. אלפי שערים, שני מחנות אוהדים וכיף צפייה אדיר. רונאלדו בן 41, מסי תכף 39 – אלא שמאמן נבחרת פורטוגל כבר הכריז שרונאלדו ישחק בוודאות גם במונדיאל הבא, כשיהיה בן 45, וטרף את הקלפים. אל תתפלאו אם מסי עוד ייענה לאתגר וישווה את ההימור.
קצת הזוי לאנשים בגילי לחשוב שאפשר לשחק כדורגל ברמות האלה בגיל 40, אבל זה בהחלט מעודד ומנבא את הגדלת תוחלת החיים (והרחקת גיל הפנסיה, תלוי מי שואל). במונדיאל הזה ישחקו 30 שחקנים שנולדו בשנות ה־80 של המאה שעברה, שבעה מהם מעל גיל 40. לעומתם, רק 18 שחקנים בגיל נוער יהיו במונדיאל. מאמנים סומכים היום על ניסיון, מקצוענות, עבודה קשה ואנטי־אייג'ינג מתפתח, מאשר על שחקנים מוכשרים ולא בשלים. ולכן, אם אלופת אירופה ספרד תיפגש עם אלופת העולם ארגנטינה בשלב הנוקאאוט הראשון (וזה מאוד אפשרי), יפגוש מסי ביורשו בברצלונה לאמין ימאל, שטרם חגג 19 וצעיר ממנו ב־20 שנה. זה כמעט כמו וויל סמית בסרט "איש מזל התאומים". אפילו ה־AI לא חשב על זה.
אנשים שמצויים כבר עמוק בתוך ההימורים – הציבוריים, הפיראטיים או החברתיים – שואלים אותי מי יזכה. אין לי הימור מושכל. ארגנטינה, גם עם מסי, תתקשה לזכות פעם שנייה ברציפות, כי זו לא ברזיל של 1962 – האחרונה שזכתה במונדיאל שני ברציפות. ספרד היא אלופת אירופה, וצרפת היא נבחרת מפחידה שעלתה בשני המונדיאלים האחרונים לגמר, אבל העובדה שגרמניה שברה לפני 12 שנה את הפרדיגמה שלפיה נבחרת אירופית לא זוכה במונדיאל באמריקה, לא משנה את העובדה שלאירופיות קשה יותר לזכות מחוץ ליבשת מאשר לדרום אמריקאיות.
ולכן קל יותר להמר על ברזיל – שבסביבה של מדינה פחות מחוברת לכדורגל אבל עשירה טכנולוגית (ארה"ב 1994, יפן וקוריאה הדרומית 2002), היא מרגישה יותר פופולרית ויותר משוחררת. עם מאמן עתיר הישגים כמו קרלו אנצ'לוטי, זה יכול להתברר כבינגו. אנגליה? כרגיל, יש יותר סיכוי שהפועל ת"א תזכה באליפות הכדורסל אחרי 57 שנה מאשר שאנגליה תזכה במונדיאל אחרי 60 שנה.
מה דעתך על הכתבה?