מיד עם היבחרו לפני כשנה וחצי, דונלד טראמפ סימן את הקיץ הקרוב כאחד המועדים המרכזיים בקדנציה השנייה שלו. שילוב מנצח של שלושה מרכיבים: האישי (יום הולדת 80), הלאומי (יום עצמאות 250 לארה"ב) והבינלאומי (טורניר מונדיאל 2026). עבור המנהיג האמריקאי המגלומני, אלה עוד שלוש הזדמנויות להעמיד עצמו במרכז הזירה העולמית במסגרת המורשת שהוא בונה לעצמו ומה שנראה כצורך תמידי בתשומת לב.
גביע העולם בכדורגל נחשב לאירוע הספורט הגדול והיוקרתי בתבל, אך בשנים האחרונות הוא גם נחשב יותר ויותר לאירוע גיאופוליטי ודיפלומטי משמעותי. כך היה בטורניר הקודם בקטאר, שבעיני רבים לא נחשבה ראויה לארח את הטורניר, וכך היה ברוסיה. הרוסים הם דוגמה מצוינת למדינה שניסתה לנצל את הטורניר לשדרוג מעמדה ותדמיתו של הנשיא ולדימיר פוטין, אך מצאה עצמה מוחרמת ומורחקת מתחרויות בינלאומיות בעקבות הפלישה לאוקראינה ועקב פרשת סימום הספורטאים בתחומי האתלטיקה.
ההחלטה לקיים את המונדיאל הנוכחי בצפון אמריקה, בשיתוף עם מקסיקו וקנדה, התקבלה ב־2018, במהלך הקדנציה הראשונה של טראמפ, תחת הכותרת "מאוחדים 2026". כבר אז יחסי ארה"ב עם מקסיקו החלו להתערער בעקבות מדיניות ההגירה האמריקאית והצהרותיו של טראמפ כי בכוונתו להקים חומה שתפריד בין המדינות. אבל שלוש התאחדויות הכדורגל של אותן מדינות הבינו כי הצגת אחדות היא הקלף המנצח. טראמפ לא היה אמור להיות הנשיא המארח של המונדיאל. אלא שההפסד בבחירות 2020 לג'ו ביידן וניצחונו בבחירות 2024 אפשרו לו לחזור לבית הלבן בתזמון אידיאלי, מבחינתו. יש לזכור כי נוסף למונדיאל, בסוף הקדנציה שלו תתקיים אולימפיאדת לוס אנג'לס 2028.
בעוד מנהיגים אחרים שאירחו אולימפיאדות ומונדיאלים פעלו לפנות כל מוקש מדיני־פוליטי־דיפלומטי מוקדם ככל האפשר, טראמפ נכנס אחוז תזזית לבית הלבן. תוך זמן קצר הוא החל ליישם את מדיניות המכסים שלו נגד מדינות העולם, כולל השכנות קנדה ומקסיקו.
מלחמה אחת יותר מדי
לאחר שניסה, ללא הצלחה, להביא להדחתו של נשיא ונצואלה ניקולאס מדורו עוד בקדנציה הראשונה שלו, הצליח טראמפ להביא ללכידתו בתחילת השנה. בעקבות המהלך הועבר הנשיא לשעבר למעצר, וסגניתו החלה לשתף פעולה עם ארה"ב באופן מלא. הצלחת מבצע זה עוררה כנראה את התיאבון של טראמפ, וכאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו הציע לו לצאת למבצע משותף עם ישראל נגד איראן, טראמפ, בניגוד לנשיאים אמריקאים קודמים שסירבו להצעתו של נתניהו, החליט ללכת על זה.
ההערכה הרווחת היא שטראמפ ציפה לעימות צבאי קצר שיסתיים הרבה לפני תחילת המונדיאל. הוא ציפה שהאיראנים ייכנעו בעקבות השליטה האווירית והעליונות הצבאית של ישראל וארה"ב. בהצהרותיו הפומביות הוא תיאר את ההחלטה כ"פנייה קצרה" שאחריה ארה"ב תשוב לנתיב המרכזי. אך, להפתעתו, האסטרטגיה האיראנית, שכללה תקיפת מדינות המפרץ השכנות וחסימת מצר הורמוז, טלטלה את הכלכלה העולמית ומנעה הכרעה.
למרות חיסול רבים מההנהגה המשטר האיראני לא נפל, ויש הטוענים כי ידו נמצאת כעת על העליונה בגלל היכולת לשלוט במצר הורמוז. אין זה מקרי שטראמפ פעל בשבועות האחרונים בקדחתנות להביא להפסקת אש שבמהלכה שני הצדדים ינהלו משא ומתן על הגרעין האיראני ופתיחת מצר הורמוז לתנועה חופשית. נחישותו באה לידי ביטוי גם בשיחת הנזיפה שקיים עם נתניהו, לאחר שראש הממשלה הכריז על כוונתו להפציץ יעדים בשכונת דאחייה בביירות. האיראנים הבינו זאת ולכן הם מרגישים מספיק בטוחים ללכת על הסף, להמשיך לתקוף מדינות מפרץ ולתמוך בחיזבאללה הלבנוני.
בעבר, נשיאים אמריקאים היו יוזמים הקמת קואליציות לצורך מאבק באויב מסוים. ההיגיון היה פשוט: מספר מעצמות אירופיות ואחרות היו פועלות בשיתוף פעולה, כאשר ארה"ב מובילה את המערכה. אבל טראמפ רוצה ותמיד רצה את כל הקרדיט לעצמו. זאת הייתה אחת הסיבות לתקיפה המשותפת עם ישראל מבלי לעדכן את המנהיגים האירופים ומדינות אחרות. וזאת גם הסיבה לכך שהוא מתנהג בקרירות ולעיתים בעוינות כלפי שכנותיו, קנדה ומקסיקו.
סכסוך שכנים
מאחורי הקלעים של חגיגת הכדורגל הגדולה, מערכת היחסים בין ארה"ב לשכנתה מצפון, קנדה, הגיעה לנקודת רתיחה חסרת תקדים. המתח החל לטפס במהירות כאשר טראמפ, בראשית כהונתו הנוכחית, זעזע את הממסד המדיני באוטווה כשהצהיר בטון חצי מבודח אך מאיים כי קנדה צריכה להפסיק להתנהל כישות נפרדת ולהפוך רשמית לחלק מארה"ב – תוך שהוא מעניק לה את הכינוי "המדינה ה־51" ולראש ממשלתה את התואר מושל. ההצהרות הללו לא נותרו באוויר. טראמפ גיבה את הרטוריקה האגרסיבית בצעדים כלכליים כואבים, והטיל שורה של מכסי מגן כבדים על סחורות קנדיות, בטענה שהסכמי הסחר הקיימים מנצלים את הכלכלה האמריקאית. המהלך הזה הכה גלים בכלכלה הקנדית והוביל לגל של תרעומת ורגשות אנטי־אמריקאיים עזים בקרב הציבור הקנדי, שחש כי הריבונות שלו עומדת למכירה פומבית.
התזמון הפוליטי של המשבר התברר כגלגל הצלה עבור ההנהגה באוטווה. ראש ממשלת קנדה מארק קרני מהמפלגה הליברלית פיגר חודשים ארוכים בסקרים והתמודד עם ביקורת פנימית חריפה על המצב הכלכלי. לפתע הוא מצא את עצמו בעמדת המגן הלאומי. יריבו השמרני, פייר פוליאב, בן ברית טבעי של טראמפ, שילם את המחיר. הציבור הקנדי רצה מנהיג לעומתי לטראמפ ולא שותף אידיאולוגי.
קרני פתח בקמפיין בחירות בזק שבו הציג קו נוקשה ובלתי מתפשר מול הבית הלבן. הוא הצליח להפוך את המגמה בסקרים ונבחר לכהונה נוספת על גלי הפטריוטיזם הקנדי. למרות המתיחות, בימים האחרונים הוא ניסה להוריד את המתח בין המדינות לקראת תחילת הטורניר וקרא לחידוש שיחות הסחר. טראמפ לעומת זאת חידש את קריאתו לספח את קנדה כמדינה ה־51 של ארה"ב. לכן אירוע הספורט שאמור היה לסמל אחדות יבשתית תחת הכותרת "מאוחדים 2026", נראה יותר כמו הפסקת אש קרה ושברירית בין שתי מדינות שחולקות את הגבול הארוך בעולם, אך רחוקות זו מזו מבחינה אידיאולוגית יותר מאי פעם.
ואם היחסים עם קנדה מתאפיינים במלחמה קרה של מכסים והצהרות, הרי שבחזית הדרומית מול מקסיקו, היחסים קרובים יותר לנקודת פיצוץ. מאז כניסתו של טראמפ לתפקיד בינואר 2025, נשיאת מקסיקו, קלאודיה שיינבאום, מוצאת את עצמה בתמרון דיפלומטי בלתי פוסק, מנסה לנווט בין האיומים הכלכליים של הבית הלבן לבין השמירה על כבודה הלאומי של ארצה.
טראמפ חזר לתוכניות המקוריות שלו מהקדנציה הראשונה בתוספת כוח משמעותית. הוא חידש את הלחץ להשלמת חומת הגבול, העלה את רף הדרישות לעצירת גלי ההגירה ולמעצר סוחרי סמים, ובדומה ליחסו לקנדה, שילב מכסים אגרסיביים שמאיימים למוטט את הסכם הסחר החופשי בצפון אמריקה. נשיאת מקסיקו, לעומת זאת, אימצה אסטרטגיה של "פרגמטיזם קשוח" – היא נמנעת מעימותים פומביים מיותרים עם טראמפ, אך מפעילה מנופי לחץ כלכליים ומתנה את שיתוף הפעולה הביטחוני של מקסיקו במתן הקלות בתחום הסחר.
המונדיאל הנוכחי, שחלק ממשחקיו אמורים להתקיים באצטדיונים ההיסטוריים של מקסיקו סיטי וגוואדלחרה, משמש את הממשל המקסיקני כקלף דיפלומטי. מקסיקו מנסה להציג לעולם פנים מודרניות ויציבות, בניגוד מוחלט לתדמית "מדינת העולם השלישי המייצאת פשיעה" שטראמפ מרבה לצייר בנאומיו. אגב, בעקבות המלחמה נגד איראן, מקסיקו תארח את הנבחרת האיראנית, שתתאמן בשטחה ותטוס למשחקיה בארה"ב.
מסחר חופשי לגבולות סגורים
המצב הנוכחי ביחסי מקסיקו וקנדה עם ארה"ב שונה מהותית מהיחסים בין המדינות טרם כניסתו הראשונה של טראמפ לבית הלבן, לפני כעשר שנים. מדיניות החוץ והכלכלה של ארה"ב כלפי שכנותיה הושתתה על חזון של גבולות פתוחים וסחר חופשי. נשיאים אמריקאים בעבר, דמוקרטים ורפובליקנים, קידמו אינטגרציה כלכלית יבשתית מתוך אמונה כי היא מחזקת את כוחה של היבשת כולה. כניסתו של טראמפ לבית הלבן סימנה תפנית חדה וחזרה למדיניות של גבולות סגורים ופרוטקציוניזם, מהלך שטלטל מן היסוד את היחסים בין המדינות. טראמפ טען כי הגבולות הפתוחים אפשרו למקסיקו וקנדה להתעשר על חשבון ארה"ב וסייעו לקרטלים ולארגוני פשע בהברחות סמים ומסתננים.
טראמפ הפך את סגירת הגבולות והגבלת הסחר לדגל המרכזי של כהונתו הראשונה והשנייה והתנער לחלוטין ממורשת קודמיו. המטרה המרכזית שלו הייתה ביטולו של הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (נפט"א), שנחתם ב־1994. טראמפ לא חסך במילים חריפות כשתקף את ההסכם, וכינה אותו פעם אחר פעם כ"הסכם הסחר הגרוע ביותר בהיסטוריה". לטענתו, ההסכם הוביל לאובדן של מיליוני משרות ייצור בארה"ב לטובת כוח העבודה הזול שמעבר לגבול.
למרות הביקורת מבית, טראמפ המשיך בשלו. במהלך הקדנציה הראשונה שלו, לאחר חודשים ארוכים של משא ומתן מתוח, הוא הצליח להביא לביטול נפט"א ולחתום על הסכם סחר חדש מול מקסיקו וקנדה – הסכם ה־USMCA. ההסכם, שנועד להחזיר את היתרון לכלכלה האמריקאית ולעגן את חזונו "אמריקה תחילה", אכן שינה את תנאי הסחר, אך במקביל קיבע מציאות חדשה של חשדנות בין וושינגטון לשכנותיה.
למרות המתיחות בין המדינות, לטורניר המונדיאל, במיוחד עם תחילתו, יש השפעה מאגית על מקבלי ההחלטות בעולם וסביר להניח שכל הצדדים, אפילו איראן המשתתפת בטורניר, יפעלו להרגעת הרוחות, גם אם זמנית, רק כדי שיוכלו לצפות במשחקי הכדורגל בראש שקט.
מה דעתך על הכתבה?