אם הנאה היא דבר יחסי, הרי שליל-בוקר הפתיחה של המונדיאל (נקרא לו פשוט "יום המשחקים הראשון") היה לא רק מהנה, אלא אפילו מענג. קצת אחרי ששאקירה גמרה לשיר, עלתה על המגרש נבחרת מקסיקו.
במקור היא צריך להיכתב: עלו למגרש נבחרות מקסיקו ודרום אפריקה, אבל הדרום-אפריקנים פשוט לא הגיעו. המקסיקנים התחילו בלחץ שהניב הזדמנות ראשונה כבר אחרי כחמש דקות – ושער ראשון אחרי פחות מעשר, ואז כאילו אמרו לעצמם שלא ייתכן שזה עד כדי כך קל – נלחצו ונעלמו.
אם תרצו, יש כאן רמזים לעלילה שתכתוב אחת משלוש המארחות בטורניר הזה: מצד אחד פיזיות מרשימה שלא באה על חשבון טכניקה שמאפשרת משחק מהיר וחילופי מסירות נאים גם בקרבת רחבת היריב (בעיקר אם ליריב הזה קוראים דרום-אפריקה).
מצד שני, הדחיפה של הקהל הביתי שבונה טירוף של ציפיות, הופכת לעיתים למשתקת, "סינדרום בית"ר ירושלים" של הכדורגל. רוצה לומר, היריבה הגדולה ביותר של נבחרת מקסיקו היא מקסיקו עצמה. אם תדע להתנהל מול בבואתה במראה, אפשר כבר להריח פה רבע גמר.
אחרי שהרמנו, בואו נוריד קצת: נכון שהמשחק היה יכול להסתיים ב- 0:5 למקסיקו, מבלי לקפח את הדרא"פים, ועדיין, בפועל, זה היה ניצחון של "רק" 0:2, במשחק במעמד צד אחד.
הייתי כותב כאן משהו על מספר האיומים לשער ולמסגרת, אבל הצפייה במשחק הפתיחה של המונדיאל עוררה את החשש שמא לא גילו לשחקנים בצהוב היכן נמצא השער של המקסיקנים, שלא לדבר על המסגרת.
הגברת מתעוררת
אם נדמה למישהו שאני פוגעני במיוחד, הרי שזה נכון – ואם יש לנבחרת שסוגרת את טבלת בית א' בעיה עם הגישה שלי, אתעטף בגאווה בדגל ישראל ואזמין אותם לתבוע אותי בהאג.
רגע לפני שניפרד משונאינו, נגלה שאפילו מה שנראה בהתחלה כמו שיא (גם אם מפוקפק): שני כרטיסים אדומים במשחק פתיחה, שספגה דרא"פ אמש, רק משווה את ה"הישג" של קמרון ממשחק הפתיחה במונדיאל באיטליה (1990) מול ארגנטינה, אבל אז הקמרונים לפחות ניצחו.
עם הסנטימנט הלאומני-משהו הזה קרסתי בחצות למיטה, כשבלב תפילה חרישית לאלוהי הזמן: עשה שלא אקום למחצית הראשונה של דרום קוריאה נגד צ'כיה.
בהנחה שיש גברים שמקנאים במי שנשוי לאישה שאוהבת כדורגל, תנו לי לצנן את ההתלהבות: אם אני בניתי על יקיצה טבעית לקראת המחצית השנייה (בגילי כבר אי אפשר לישון יותר משש שעות בלילה), הרי שהגברת כיוונה את השעון המעורר לשעה חמש דקות לחמש בבוקר – והדליקה את הטלוויזיה בחדר השינה.
כך אירע שהפרצוף הראשון שראיתי אחרי שזינקתי בבהלה נוכח מה שפירשתי כהתראה של פיקוד העורף, היה הפרצוף של יונג מין סון. האמינו לי – זה ממש לא המין שאתם רוצים על הבוקר.
זאת גם ההוכחה שנשים לא מבינות כלום בכדורגל: האירוע הכי מרגש של המחצית הייתה קריעת החולצה של פאבל שולץ, אחד משני שחקני הנבחרת הצ'כית שדומה באופן חשוד לעומר (ה"חתן" של ויקי) מ"חתונה ממבט ראשון" (כן, אם היא פולשת לעולם התוכן שלי, גם לי מותר לפלוש לשלה!) או לאח התאום שלו, לך תבדיל.
מכל מקום, סיכום המחצית במשפט אחד: הקוריאנים מחפים בפעלתנות-שיא על נחיתות פיזית, שולץ קיבל חולצה חדשה ואני ניצלתי את ההפסקה כדי לצאת לפיפי עם הכלבה (פיפי שלה, למען הסר ספק) רק כדי לראות שכבר החלו בחסימת כבישים לכבוד מצעד הגאווה.
פחד גבהים
המחצית השנייה הייתה כבר סיפור אחר לגמרי. הצ'כים שלא עשו יותר מדי במחצית הראשונה, כאילו גם להם לא הסתדר משהו עם השעות, כבשו ממצב נייח (הוצאת חוץ ארוכה אל תוך הרחבה) וחשפו את הסיבה לכך שנבחרת דרום קוריאה, למרות כישרון לא מבוטל ואנרגיה מטורפת, לא תגיע רחוק מדי בטורניר (הימור שלי: תעוף בשמינית).
הריצה הפסיכית של הקוריאנים מחפה על הפיזיות החסרה שלהם לעומת האירופים (למשל), אבל אין ביכולתה להוסיף להם את העשרה סנטימטרים הדרושים כדי להתמודד עם הנוגחים הצ'כים.
זה היה גם רגע קטן של מחלוקת: לפחות לטעמי היה שחקן צ'כי בנבדל פאסיבי שהפריע לשוער הקוריאני להגיב. מצד שני, עד לרגע ההוא היה כתוב על המשחק הזה כל כך 0-0, עד שקשה להאשים את צוות שופטי הווידאו על שהחליט לא להתערב.
השער הזה העיר דווקא את הקוריאנים, הרבה באדיבות המאמן הצ'כי ששינה לחלוטין את המערך הקבוצתי ואפשר לקוריאנים לכבוש שער שוויון יפיפה שכולו טכניקה עילאית: א.ב הוואנג הציג א-ב של כדורגל השכיב את ההגנה הצ'כית ועשה צדק עם המשחק.
מאותו רגע וכמעט עד לתוספת הזמן הייתה רק קבוצה אחת על המגרש – ותשע דקות לסיום נעשה הצדק המוחלט, לא לפני שנחשפה בשנית החולשה הקוריאנית בכדורי גובה, כשבעיטה חופשית של צ'כיה הפכה לשער נגיחה (שנפסל בצדק בגלל נבדל).
רבע השעה האחרונה של ההתמודדות סיפקה למי שהשכים קום כמונו, כדורגל מענג: שער נוסף עמד כל העת באוויר. הצ'כים, שנזכרו לרוץ, הגיעו להזדמנויות להשוות – ומולם הקוריאנים במתפרצות כמעט עקצו בשלישית.
מתאבן מושלם
חשבתם שמחזור פתיחה עלול להיות דרד'לה? תחשבו שוב: החולשה המדהימה של דרום אפריקה גרמה לכל שלוש יריבותיה להבין שאפשר יהיה להשאיר אותה על אפס נקודות, כלומר – הקרב על שני המקומות הראשונים בבית יהיה בין שלושתן.
לכן יש לניצחון הקוריאני משמעות אדירה: הצ'כים יהיו חייבים להביא נקודות מול מקסיקו כדי להשאיר לעצמם סיכוי. בכל סצנריו אחר (אם מקבעים כאקסיומה ניצחון של כל השלוש על דרא"פ), למעשה נקבעו שתי העולות מהבית הזה, כבר במחזור הפתיחה.
שתי הערות לסיום: הראשונה – קרחות קטנות נראו ביציעי האצטדיון בגוודלחרה, בעיקר בדקות הסיום כשהקהל המקסיקני הניטרלי החל לנטוש את המגרש, סימן לא טוב לקראת משחקיהן של הנבחרות החלשות באמת.
השנייה – תקלה טכנית בסאונד של כאן 11 במחצית השנייה, גרמה לכך שפסילת שער שני לצ'כיה וכיבוש שער שני לדרום-קוריאה, יעברו על צופי הערוץ ללא קריינות ופרשנות.
מעבר לשתי ההערות האלה, היה לנו באמת יופי של מחזור פתיחה. אם זה המתאבן, אללי – מה יהיה כשנגיע לעיקריות?!
מה דעתך על הכתבה?