זה לא נגמר. עוד לא. אין שחקנים עם אופי כמו של כריסטיאנו רונאלדו, אין ווינרים כאלה. הסיפור הוא תמיד סביבו. המצלמות עליו. הקהל, אלה שבעדו (אוהדי פורטוגל והנייטרלים באיצטדיון) מחכים לרגע שלו. הקרואטים עם בוז מחריש אזניים בכל נגיעה שלו. כמה הוא רוצה את זה, כמה הוא נלחם על המורשת שלו. זו כבר לא התחרות מול מסי או להגיע ל-1000 שערים. זה ההבנה שזו ההזדמנות האחרונה להשלים את התואר היחיד שעוד חסר. הגביע הכי חשוב מכולם.
בשער שלו זה היה רגע רונאלדו של פעם. הורדת הכדור תוך כדי תנועה, ההבנה המדויקת של המיקום שלו ושל ליבקוביץ' שיצא מולו, הצ'יפ הגאוני. גול. ה"סיוווו" כבר נשמע, מהפה שלו ומעשרות אלפים ביציעים. אבל הקוון כבר עמד עם הדגל למעלה. עוד לא רונאלדו, עוד לא.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
טעות של ליבקוביץ' שהסתבך עם הכדור הובילה לקרן זולה עבור פורטוגל. נבחרת נהדרת בנייחים, כל קרן מגיעה לראש של שחקן פורטוגלי. מאמן הנייחים הסקוטי, אוסטין מקפי, סימן את התרגיל. התרגיל עבור רנאטו וייגה, גם במחצית הראשונה הוא נגח מקרן ולא היה רחוק. הנגיחה שלו הלכה החוצה. רגע, בדיקת VAR. ולאשיץ' שם עליו יד, השופט הנורבגי הלך אל המסך, פנדל. יש שיגידו פנדל ברור, יש שלא יסכימו. יש מגע, אין משיכה. בוודאי מוגזם בשביל שה-VAR ישנה החלטה במגרש. ה-VAR תפקידו לא להחליט אם כן פנדל או לא, תפקידו להכריע האם השופט טעה טעות של מאה אחוז. זו ההגדרה. זה לא משנה. ברנרדו סילבה, שהיה הראשון להבין שיש בדיקה, ניגש לשמור על הנקודה הלבנה. הוא כבר ידע מה יקרה בעוד דקה או שתיים. רונאלדו לקח את הכדור, והפעם הזו הוא לא כבש עם רגל ימין. זה היה עם הלב. שערו הראשון בנוקאאוט של מונדיאל, ה-146 בנבחרת, ה-976 בקריירה. הוא השווה את התוצאה ועכשיו המומנטום אמור להיות בצד של פורטוגל. הפסקת שתייה (זה השם הרשמי, הפסקת פרסומות בפועל).
אבל המשחק התהפך. כמה דקות לפני שער השוויון רוברטו מרטינס הימר עם חילוף מרובע, והוציא את ויטיניה וברונו פרננדש בין השאר. הימר על שוויון, שהגיע אמנם, אבל הוא איבד את האמצע. שלושה קרואטים מול שני פורטוגלים, וקרואטיה התקרבה לשער שני. כאן נכנס לתמונה דיוגו קוסטה שבכמה הצלות השאיר את פורטוגל למשחק.
ואז הגיע הרגע של המאמן הספרדי. הוא שלא הצליח לזכות בדבר עם דור הזהב של בלגיה, האיש שסיפרו עליו שמונה על ידי רונאלדו ולכן לא מחליף אותו (ואכן בשלושת משחקי הבית המוקדם לא הוחלף) החליט ללכת על כל הקופה. נשאר לו עוד חילוף אחד. הוא חייב היה לחזק את האמצע. רובן נבש נכנס, וכן, רונאלדו יוצא. עם החילוף הזה מרטינס האמין שהוא ידאג לעוד משחק אחד נוסף, לפחות, לרונאלדו.
מרטינס החליף את כל שחקני ההתקפה שפתחו במשחק, רק אחד נשאר, רפאל לאאו. דקה 94, אותו לאאו מרים את הכדור לרחבה. שם נמצא גונסלו ראמוש. השחקן היקר בהיסטוריה של מילאן, זה שתמיד בצל של רונאלדו גם אם כשהוא מקבל את ההזדמנות הוא כובש שלושער. רמאוש עלה בין פונגרצ'יץ' וגוורדיול שנכנס כמה דקות קודם לכן, ונעץ את הכדור ברשת. כל הספסל של פורטוגל קפץ לדשא, רונאלדו בראש.
אבל זה לא נגמר. קרואטיה לא מוותרת אף פעם. משחק ענק של קובצ'יץ', של כובש השער פרישיץ' וכמובן של מודריץ' שהפעם לא חשב לרגע להתחלף. עוד הזדמנות אחת, עמוק עמוק בתוספת. הגבהה לרחבה, נגיעות בכדור של כמה שחקנים, וגוורדיול כובש את השוויון. כאילו לא הייתה מספיק דרמה במשחק הזה, השופט נקרא לוואר. מטאנוביץ' נגע בכדור, שפשף אותו. גם אם קשה לראות, הצ'יפ שבכדור מאותת שהייתה נגיעה. ממנו הכדור פוגע ברנאטו וייגה ומגיע לפשאליץ שנמצא מאחורי קו ההגנה, המסירה שלו הגיעה אל גוורדיול. אז מה היה פה בעצם?
האיתות לנגיעה של מטאנוביץ' בכדור זה לא משהו ששופט במשחק יכול לערער עליו, זו הטכנולוגיה. בכל קריאה לנבדל ה-VAR פוסל את השער והשופט לא נקרא למסך. במקרה הזה הוא נקרא, כי הכדור פוגע בדרך בווייגה. השופט צריך היה להכריע אם הנגיעה של וייגה מכוונת, האם הוא מנסה לשחק בכדור או שזה פוגע בו. אם יש כוונה, זה מבטל את הנבדל ויש שער. אבל נראה שלא כך הדבר, והשער נפסל. כואב עבור קרואטיה, אך נראה שזו ההחלטה הנכונה.
ההמון הקרואטי הזועם החל להשליך עשרות כוסות, פחיות ובקבוקים למגרש. תחושת הקיפוח הייתה עזה, כל אוהד כדורגל מכיר את התחושה הזו. אם היא מוצדקת ואם לא, הלב יוצא אל הקרואטים. ואז שריקת סיום. רונאלדו שוב ניצח. והמנצח שהוא ניגש למפסיד, לחברו מריאל מדריד, לשותפו לאחת הקבוצות הגדולות אי פעם, לחיבוק אחרון. לפרידה.
כי רונאלדו ניצח, אבל בערב הזה נפרדנו מלוקה מודריץ'. מגדולי הקשרים בהיסטוריה של המשחק, השחקן שבמשך שנים כאילו לא מסר אפילו לא מסירה לא מדויקת אחת. הסמל הקרואטי, ממשיכו של בובאן, הילד שגדל בין הטילים במלחמות הבלקן. זה שחשבנו שנפרדנו ממנו בקטאר אחרי ההפסד לארגנטינה, ואז חשבנו שנפרדנו ממנו שוב אחרי התיקו הדרמטי נגד איטליה ביורו לפני שנתיים. או שאולי לא?
בסלון ביתו במדריד (הרבה לפני המעבר למילאן) בתוך קופסה מזכוכית, מונח לו כדור מזהב. כולם יכולים לראות אותו, אבל לא לגעת. חברים שבאים לבקר, הורים של חברות של הבנות שבאות לאסוף את הצאצאים, השליח של אובר איטס, סתם כאלה שמנסים להציץ מהחלון. מ-2008 עד 2021 הוא היחיד שלא נושא את השם כריסטיאנו רונאלדו או ליונל מסי שזכה בתואר הנכסף. והוא גאה בו, בהכרה שקיבל. כי למודריץ' אף פעם לא היו המספרים של שחקני ההתקפה של דורו וגם לא הכריזמה, המראה החיצוני או הסקס-אפיל של כוכבים אחרים. הוא פשוט היה "קשר". זה שמקשר בין כל השחקנים על הדשא, זה שהופך אחרים לטובים יותר, זה שרץ עבורם, מוסר להם, עובד עבורם.
202 הופעות בנבחרת, אחד מארבעה שחקנים בלבד ששיחקו יותר מ-200 פעמים בנבחרת. על באדר אל מוטאווה הכווייתי אולי לא שמעתם, אתם יודעים מי הם השניים האחרים. וגם הוא, לוקה מודריץ', הקוסם הקטן מזאדאר, שנפרד מגביע העולם עם ראש מורם ועם מורשת מפוארת.
ביום שני בשמינית הגמר פורטוגל מול ספרד. האם זה יהיה הריקוד האחרון של רונאלדו? בפעם הקודמת שהן נפגשו במונדיאל זה היה בסוצ'י. 3:3 נפלא, שלושער של המאסטרו. מכל מי ששיחקו במשחק ההוא נותרו ארבעה: ברנרדו סילבה, גונסאלו גדש, ברונו פרננדש ורונאלדו. האם המסע המופלא ימשך גם אחרי המשחק הזה?
מה דעתך על הכתבה?