המונח "לשחק עד השריקה האחרונה" תקף לכל ענף ספורט, אבל ב-NFL הוא מקבל דגש מיוחד. מדובר בעונה הקצרה ביותר בספורט המקצועני, ובשל לוח המשחקים הצפוף, המהפכים מתרחשים לעיתים בשקט.
דוגמה טובה לכך היא ה-AFC מזרח. רק לפני חודש נראה היה שראשות הבית סגורה – מיאמי תעמוד בראש, בפאלו תיאבק על מקום בפלייאוף. הסתיימה העונה, והבילס לא רק טיפסו למקום הראשון, בו סיימו גם בשלוש העונות הקודמות, בקרב ישיר עם הדולפינס, הם גם הבטיחו את המקום השני בחטיבה, זה שעד ממש לא מזמן היה מעניק להם שבוע חופש. אגב, עם ניצחון של ג'קסונוויל בטנסי והפסד למיאמי הם היו בחוץ.
בפאלו היא סיפור מעניין ומעט מוזר. היא סיימה חזק את העונה, עם חמישה ניצחונות רצופים, ומארחת בפלייאוף את פיטסבורג, הקבוצה החלשה ביותר מכל השבע שהעפילו מהחטיבה. למעשה, לא ברור איך מייק טומלין גירד מהאסופה הזאת עשרה ניצחונות. הבילס פייבוריטים כל כך ברורים, שבווגאס נותנים להם ליין של 10 נקודות. הייתם מהמרים עליהם בפער כזה?
לכאורה, אם אתה עולה מול מיטש טרוביסקי או מייסון רודולף אתה אמור לכסות הפרש כזה, אבל בפאלו מתאימה את עצמה לרמת היריבות. היא הביסה את דאלאס, אבל התקשתה בבית מול הפטריוטס, להם הפסידה בפוקסבורו. חמישה ניצחונות רצופים אמורים להפוך אותך למניה הכי חמה בליגה. בפאלו עדיין לא מצליחה לשכנע שהיא כזאת.
תמונת המראה של בפאלו היא פילדלפיה. האיגלס פתחו עם מאזן 1:10 ונראו בדרך הבטוחה לעוד עונת סופרבול ועוד מועמדות של ג'יילן הרץ ל-MVP. פתאום הכול התפרק. האיגלס הפסידו חמישה מששת משחקיהם האחרונים (ולא היו רחוקים מהפסד לבילס עצמם), כולל השפלות מביכות מול אריזונה וניו יורק ג'איינטס, שתיים מהקבוצות החלשות בליגה.
את העיטמים תוקף כל סוג אפשרי של צרות. מקצועית, הקבוצה בדעיכה מתמדת, ובנוסף נפצעו בהפסד לג'איינטס שני השחקנים הכי חשובים בהתקפה – הרץ שנפצע באצבעו והמשיך לשחק עד שהוחלף במצב של 24:0, ואיי ג'יי בראון, שהפציעה שלו בברך נראית יותר רצינית. המאמן ניק סיריאני, עד לא מזמן אחד הכוכבים העולים בליגה, סופג את האש ובעיר האחווה כבר החלו לחשושים על פיטוריו.
במקום לארח עד לסופרבול, מה שהיה נראה מוחשי לפני דצמבר, האיגלס ייסעו ביום ראשון לטמפה ביי. על הנייר, הבאקנירס הם היריבה הנוחה ביותר שפילי יכלה לקבל, קבוצה בינונית ששיחקה בבית חלש. זו תהיה ההזדמנות של פילדלפיה לחזור למסלול. לפי היכולת שלה בשבועות האחרונים, לא כדאי לבנות על זה. בווגאס, אגב, עדיין חושבים שפילי פייבוריטית ומעניקים לה ליין של 2.5-.
סטיב באקלי, הפובליציסט הבוסטוני הוותיק של ה"אתלטיק", כתב בטורו האחרון: "זה לא צריך להסתיים כך עבור ביל בליצ'יק, אבל זה צריך להסתיים. זו הסיבה שרוברט קראפט צריך להעתיק מספר התרגילים של בליצ'יק עצמו".
האמריקנים מאז ומעולם הפרידו בין סנטימנט לביזנס. בליצ'יק הפך את זה לאמנות. כשהחליט לנפות רגע לפני עונת 2003 את הסייפטי לוייר מילוי, מסמלי הסופרבול ההיסטורי של 2001, הוא עשה את זה. כשראה שמלקולם באטלר, מגן הפינה שהביא לו לפני כן סופרבול, מתווכח בקולניות עם מתאם ההגנה – הוא ספסל אותו לכל אורך הגמר מול פילדלפיה, מה שעלה לו בהפסד. בליצ'יק תמיד הלך על הכול או כלום. נראה שבימים הקרובים הבעלים יצטרך להחליט אם הוא עושה אותו דבר למאמן הכי מצליח בהיסטוריה של המשחק.
האם בליצ'יק, שבאפריל יחגוג את יום הולדתו ה-72, כבר לא מתאים לליגה? אם יישאר בניו אינגלנד לא נקבל תשובה לכך. בפטריוטס הוא הרבה יותר ממאמן, וריבוי הסמכויות הוא גם מה שהכשיל אותו ללא בריידי. אולי אפילו איתו. קצת חזירי לומר לזאת, אבל הצמד הזה הגיע יחד תשע פעמים לסופרבול. לו היה מעל בליצ'יק GM נורמלי, ייתכן שהיו עושים זאת עוד פעמיים או שלוש. כשבריידי עזב נשארנו עם מקבל החלטות מקצועיות ברמה עלובה במיוחד. החידה הגדולה היא מה נשאר במיכל לבליצ'יק המאמן. כדי לפתור אותה הוא יצטרך לעבור לקבוצה אחרת, כזאת שבה לא יאמר את המילה האחרונה.
או שלא? לאחר ההפסד המביך לג'טס, שסגר את העונה, על מאזן מביך 13:4, התייחס בליצ'יק באופן חריג לעתידו ורמז שאולי יסכים לוותר על חלק מתפקידיו: "אני עדיין תחת חוזה, ונשען על הרבה אנשים והרבה סמכויות. מישהו צריך לומר את המילה האחרונה, ומי שזה לא יהיה – אני רק חלק מהמערכת".
האם יישאר לבסוף בניו אינגלנד? ואם כן, באיזה תפקיד? את זה נדע ממש בקרוב.
פעם בכמה שנים מחכה פרס גדול לקבוצה שתבחר במקום הראשון בדראפט. זכור במיוחד המרדף אחרי רג'י בוש, שקיבל טוויסט ב-2006. התחרות על הרץ האחורי הייתה עצומה, וכשיוסטון סיימה כקבוצה הגרועה ביותר הייתה הסכמה גורפת שתלך עליו, אבל הטקסאנס בחרו את מריו וויליאמס.
זה לא היה המקרה עם טרבור לורנס. המקום האחרון של ג'קסונוויל ב-2001 הפך אותה למועמדת ודאית לבחור את הקוורטרבק מקלמזון. הקונצנזוס לגביו היה גורף – הוא הדבר הבא. הג'אגוארס, מועדון גרוע היסטורית, קיוו שלורנס ירים אותם ובשנתו השנייה בליגה, אשתקד, זה אכן נראה הכיוון. לורנס הכפיל את מספר הטאצ'דאונים מ-12 ל-25 והפחית את מספר החטיפות מ-17 לשמונה. ג'קסונוויל אפילו הגיעה לפלייאוף, ניצחה את הצ'ארג'רס ומתחה את קנזס סיטי שהייתה בדרכה לזכייה בסופרבול. היו סיבות להאמין שבעונה הזאת לורנס וחתולי הבר יעשו עוד צעד קדימה.
שני מהלכי המסירה האחרונים בטנסי זכו ללעג ובוז ברשת. כשהעונה על הכף, המסירות של לורנס אפילו לא היו בכיוון. גם מספרי העונה לא. הוא ירד מ-25 טאצ'דאונים ל-21, כמות האיבודים חזרה להיות דו-ספרתית, 14. הוא ירד מ-4,113 ל-4,016 יארד. בואו נשווה לפייטון מאנינג (רמת הציפיות מלורנס תאמה לו). בעונתו השלישית מאנינג זרק ל-4,413 יארד עם 33 טאצ'דאונים ו-15 איבודים, וכל זאת בעונה של 16 משחקים.
לורנס לא יהיה מאנינג, אבל בשלב הזה גם לא נראה שהוא בכלל בדרך להפוך לקוורטרבק מוביל. גם לארגון הכושל שבו הוא משחק יש בכך חלק, אבל בסופו של דבר מדובר ביכולות האינדיבידואליות שלו – וכרגע הן לא מספיק טובות.
מה דעתך על הכתבה?