כל אחד והדלק שלו: הכוכבים הזקנים הם התופעה הכי יפה ב-2023

play
מפגש ענקים. לברון ג'יימס ומסי לפני הבכורה | GettyImages, Mike Ehrmann
תקציר: קרלוס אלקראס גבר ען נובאק ג'וקוביץ' במשחק ראווה בסעודיה 02:47

ליאו מסי מרחף בחלל אבל עדיין מהפנט, רונאלדו ונדאל נלחמים על כבודם האחרון, סימון ביילס ולברון מוצאים אנרגיות גם מעבר לשיא, אבל יש אחד שהוא מעל כולם. 2023 היא שנתם של הכוכבים הוותיקים, שמסרבים להיגמר

(גודל טקסט)

פסטיבל ליאו מסי במיאמי אמור להיות דבר מעייף. יש בו את כל המוטיבים הכי אנטי-ספורטיביים. זו הצגה, סתם בידור, הבנאדם בפנסיה. ה-MLS היא ליגה חסרת עניין. אין לה מסורת, אין אליה שום חיבור רגשי. אין שום היכרות עם הקבוצות, לאף אחד לא אכפת מהדירוג או מהמאזנים, אין לנו מושג מי האלופה, כלום. מסי אפילו הגחיך אותה עוד יותר, עם קבוצת "בית האבות" שארגן לעצמו בפלורידה, כשהביא את החבר'ס הוותיקים מברצלונה בשביל לסדר לו ולאנטונלה קצת חברה ליד הבריכה. הסלבס ביציעים, התגובות האמריקאיות, הקרדשיאנס והבקהאמים, הכל מגוחך. אז איך זה שמסי גרסת 2023 זה עדיין תופעת ספורט כל כך מלבבת?

יש תחושה שבקרוב מאוד ניפרד מיותר מדי גיבורי ספורט. רפאל נדאל, לברון ג'יימס, כריסטיאנו רונאלדו, כולם לקראת הסוף. אין לנו ברירה, אלא להיאחז במה שיש. הפסטיבל סביב מסי במיאמי הוא למעשה סיבוב פרידה. הלהקה מתפרקת, ויוצאת לטור אחרון. זו הזדמנות להודות ולהוקיר, למחוא כפיים, רק להיעמד לסטנדינג אוביישן.

לברון ג'יימס מצלם את ליאונל מסי
אגדות. לברון מצלם את מסי שממתין לחילוף | אימג'בנק GettyImages, Stacy Revere

כמו קלאסיקות מוזיקליות, על זמניות, יש שחקנים שאי אפשר להימאס מהם. שעצם הנוכחות שלהם במגרש מהפנטת. ליאו מסי מודל 2023 הוא גרסה מיוחדת של המודל. הרבה יותר קליל, הרבה יותר שליו ושלם. מאז הזכייה במונדיאל, הוא בהיי בלתי נגמר. התחושה היא שמסי מעופף בחלל, בלי מועקות וספקות, רק נהנה, רק מחייך. הוא עדיין לא מאמין שזה קרה לו.

הם כבר כל כך הרבה זמן בסבב, שהם משחקים מול יריבים שגדלו עליהם. לברון, רונאלדו, מסי, משחקים לצד שחקנים שהעריצו אותם כילדים. לאונרדו קמפאנה מאינטר מיאמי, בן 23, אמר פעם "עזבו כדורגל, אני לא מאמין שאני באותה קבוצת וואטסאפ עם מסי". כולנו מזהים את הסוף, ויודעים להעריך. כיף לראות את זה.

כריסטיאנו רונאלדו אל נאסר
שחקנים כמו ניימאר, או בנזמה, הכסף כיבה אותם. פגע להם במוטיבציה. אבל כריסטיאנו רעב. עדיין זועם וקטנוני | אימג'בנק GettyImages

כל אחד מהם בסגנון אחר. כריסטיאנו רונאלדו, למשל, חווה את השנים האחרונות שלו בצורה אחרת. עדיין נאבק על כל גול, עדיין נלחם בשיניים על מעמדו ככובש הגדול בכל הזמנים, מסרב לפרוש מנבחרת פורטוגל רק כדי לשמר את האפשרות לכבוש בעוד מסגרות. עדיין מנופף בידיים כשלא מוסרים לו. עדיין עושה תנועה של "אני כאן" אחרי עוד גול מול אל איתיחאד. זה לא מובן מאליו. שחקנים כמו ניימאר, או בנזמה, הכסף כיבה אותם. פגע להם במוטיבציה. אבל כריסטיאנו רעב. זועם. קטנוני. תחרותי עד כאב. עדיין מנסה להוכיח, עדיין חי בתחושה של קיפוח, עדיין רוצה לסתום לכם את הפה.

רפאל נדאל כבר היה על סף פרישה, כמה וכמה פעמים. הרגליים, הברכיים, הקרסוליים, הכל שחוק ורעוע. אבל הוא חוזר, נותן עוד צ'אנס, לא רק כי הוא פוחד מהחיים שאחרי ומהריקנות, אלא כדי לחיות עם עצמו בשלום. קשה שלא להאמין לנדאל כשהוא אומר שהדבר הכי חשוב לו זו הידיעה שנתן הכל, שעשה כל מה שאפשר כדי להוציא מעצמו את המקסימום. הרי זה מה שאפיין אותו בקריירה. הוא לעולם לא ויתר על אף נקודה, תמיד נלחם. ולא רק מתוך יצר תחרותיות, אלא מרצון למימוש עצמי.

סימון ביילס עם מדליית הארד, אולימפיאדת טוקיו 2020
סימון ביילס עם מדליית הארד, אולימפיאדת טוקיו 2020 | רויטרס

בדיוק בגלל זה אומרים על האנשים האלה שהם השראה. השאפתנות הבלתי נגמרת, המקצוענות, הדחף להמשיך גם אחרי שהוגשמו החלומות, הרבה מעבר למה שדמיינו. לברון ג'יימס התכונן כמה שנים לשבירת שיא הנקודות של עבדול ג'באר, שיא מיתולוגי בספורט האמריקאי, אבל גם אחריו לא נראה שהוא מתכנן לעצור. עדיין תחרותי, עדיין דרוך ונחוש, עדיין שומר על עצמו באדיקות, גם בגיל 39.

סימון ביילס כבר בת 26. היא כבר השיגה הכל, כבר התחתנה ופרשה, אבל חזרה, רק כי הרגישה שאחרי הכישלון המנטלי בטוקיו, יש לה סיפור לא גמור עם ההתעמלות, ובעיקר עם עצמה. שיש עדיין שדים שהיא חייבת להכניע. אז היא שוב גזרה עליה חיי אימונים מפרכים, הימרה, וזכתה באליפות העולם. מבחינתה, שבירת השיאים והמדליות זה דבר משני. הניצחון האמיתי הוא על הפחדים.

נובאק ג'וקוביץ' טניסאי סרבי
נוכחות מאיימת, מיתוס כבר בחייו. ג'וקוביץ' | רויטרס

ומעל כולם נובאק ג'וקוביץ'. את המירוץ על הטניסאי הגדול בכל הזמנים הוא כבר ניצח, עכשיו הוא במסע לרשימה אחרת, לצד מייקל ג'ורדן ומוחמד עלי, של הספורטאים הגדולים אי פעם. כי זו הדרך, למצוא עוד פסגה ולהסתער עליה. כל אחד עם הדלק שלו. ונולה כמו ג'ורדן, "לוקח את זה אישית". הוא כבר מבוגר, מנוסה, יודע להגיד את הדברים הנכונים במסיבות העיתונאים, מתנהל כג'נטלמן שמכבד את היריבים, אבל מדי פעם יוצאת ממנו הסרביות הלוהטת הזאת, האיבה, הרוע, הרצון לעשות דווקא, להראות לכולם. הנוכחות שלו כבר מאיימת. הוא מיתוס בחייו. עם שילוב של כושר גופני ועוצמות מנטליות, הוא שובר את יריביו בזה אחר זה. גם בזכותו, 2023 תיזכר כשנת הלוחמים הוותיקים. אלה שתמיד מוצאים את הדרך. בגללם אנחנו מצפים בקוצר רוח ל-2024.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי