זה כוחו של ההייפ. באיזשהו שלב אתה תוהה איך נסחפת, למה נשאבת, למה אתה מוצא את עצמך בחמש בבוקר צופה במשחק מכללות נשים מארה"ב, ונזכר שאתה עדיין פתי, מכור לסיפורי ספורט. אומנם אלה גם ככה ימים של נדודי שינה וחרדות, הראש מלא בתסריטים מאיימים ומחשבות טורדניות, כך שבהייה בשידור ספורט באמצע הלילה (תוך גלילת אתרי חדשות) היא אינה דבר חריג, ועדיין, קשה שלא לתהות מה הקשר בין צופה מזרח תיכוני לבין משחק המכללת בין אייווה לקונטיקט, או במילים אחרות, מה לעזאזל קורה פה.
התשובה הפשוטה היא כמובן קייטלין קלארק, הכדורסלנית שוברת השיאים מאוניברסיטת אייווה, שהצליחה לייצר עניין בקרב מספר לא קטן של תמימי ספורט שכמוני, שעדיין בחיפוש נואש אחר ריגושים חדשים ואירועים סנסציוניים. כשמנסים למצוא הסברים להייפ מעלים שוב את הקלישאות המוכרות – על האותנטיות של המכללות לעומת המקצוענים, על קלארק הלבנה הרזונת בעולם שנשלט על ידי אתלטים שחורים, על כישרון הקליעה החד פעמי שלה – אבל לא, החיפוש הוא אחר.
הרי עם כל הכבוד, כבר היו כישרונות על במכללות. הקירבה לקנדיס פארקר גדולה יותר, למשל. היו קלעיות כמו סברינה יונסקו, דיאנה טאורסי, מה ההתלהבות הגדולה מקלארק? ויותר מזה, בהנחה שקלארק היא אכן גדולה ונדירה, כמה גדולה ונדירה היא כבר יכולה להיות? מה השיאים שמצפים לה? זכייה באליפות ה-WNBA? למי אכפת?
כלומר, אדם מוצא את עצמו צופה בטורניר שאין לו שום משמעות מבחינתו, שום קשר רגשי לקבוצות, היכרות שטחית מאוד עם הדמויות, ולא כדי להכיר כוכב חדש שעכשיו יעקוב אחריו שנים, אלא בגלל שהוא קורבן של אותו "הייפ" או "באז" שהוחדרו לו לראש על ידי כוחות חזקים שמנצלים את חולשתו, וצורך להיות "כאן ועכשיו", להיות עד.
כי קלארק, כמו שנהוג להגיד באמריקה, "משגעת את אמריקה", רק כדי לגרום לאמריקה להשתגע עוד יותר. הלא שיגעון זה עניין והתלהבות, קליקים ורייטינג, ולכן כסף שזורם לכל הכיוונים. העסק מלבה את עצמו, קלארק ממשיכה לשבור שיאים, פתאום גם אנשי NBA שלא חובבי כדורסל נשים מנתחים את המשחקים, אייס קיוב מזמין אותה לליגת השלוש על שלוש שלו תמורת מיליונים, ופול פירס משווה בינה לסטף קרי. ה-FOMO גובר. כך מוצא את עצמו סחבק צופה במשחק באמצע הלילה, לא בטוח שהוא מבין למה, אבל רק מרגיש שלא בא לו לפספס את זה.
המשחק נפתח עם שליטה של קונטיקט, כשקלארק מסיימת את המחצית עם 0 מ-6 מהשלוש. לאט לאט נכנסים למורכבויות, לפרטים הקטנים, כמו למשל העובדה שהמצלמות לא עוזבות את קלארק, מתעדות אותה מכל זווית, ומדי פעם המבט של קלארק והמצלמה נפגשים ואפשר ממש לחוש את הלחץ על הכתפיים שלה. עם הזמן גם מבינים את המוטיבציה של שחקניות קונטיקט, שמשתוקקות לא רק להעפיל לגמר אלא גם לשתק את קלארק ("למה מי היא?") עם הגנה מופלאה, והכל מרגיש כל כך טעון ואינטנסיבי. שתי שחקניות סופגות מהלומות כואבות, יורדות לחדר ההלבשה לטיפול, ומיד חוזרות, קשוחות שכאלה.
המתח עולה, המהפך מושלם במחצית השנייה, וקלארק מתחילה לצלוף. אבא שלה מתרגש ביציע, את האבות האחרים לא מצלמים. כמה שריקות מפוקפקות של השופטים, כולל בהתקפה המכרעת, מרמזים שגם הם נכנעו להייפ, גם הם רוצים לראות את קייטלין בגמר. אולי לא ניתנה להם ההוראה באופן רשמי, אבל הם מרגישים את הלך הרוח, את רצון העם. הצופה קצת מתקומם, מחפש תגובות, משוטט קצת באתרים האמריקאיים, מתעצבן, חייב לדעת איך הסיפור הזה ייגמר. סביר להניח שנראה בלייב גם את הגמר.
מה דעתך על הכתבה?