1
מאז הידיעה על מותו אני מתקשה שלא לחשוב על משה טואשי ז"ל, אוהד הפועל תל אביב, שקיבל בשבוע שעבר התקף לב בבלומפילד במשחק מול בית"ר ירושלים ומת לאחר כמה ימים בבית חולים. זה כמובן אף פעם לא רק מהכדורגל (דווח שעוד לפני כן עבר התקפי לב), היו גם סיבוכים בעקבות ניסיונות ההחייאה, אינני מכיר את אורח חייו או את הרגלי התזונה שלו, אבל מה שמכריעה היא השורה התחתונה: אוהד מבוגר, עם לב חלש, מגיע לבלומפילד למשחק חשוב, ובפיגור 2:0 עובר אירוע לבבי, ונפטר. קורע לב.
חשבתי הרבה על האוהד טואשי, בעודי צופה באירוע ספורט השבוע ומחזיק את החזה, מודאג וחיוור. הרי זו תקופה ארורה, רק לפני כמה חודשים היינו בטוחים שלעולם כבר לא נצליח להתרגש מספורט מקצועני או לקחת ללב אירועי בידור מסחריים שכאלה, והנה אנחנו שוב עם דופק מהיר, לחוצים וקופצניים, עם פנים חמורי סבר, נסחפים לתוך משחק מטופש. במקרה של משחקי מכבי תל אביב בכדורסל, התגובה המופרזת בלטה במיוחד: כולה רבע גמר היורוליג. המעמד לא מצדיק את רמות המתח. בשאר הסדרות אני אפילו לא צופה, רק מתעדכן וממשיך הלאה. אין לזה שום צידוק.
במשך שנים פיתחתי מנגנוני הגנה. כבר לא מגיע למגרשים (על אף שלפעמים צפייה מהבית מלחיצה הרבה יותר מהמגרש כי היא מייצרת תחושה של חוסר אונים, בעוד שבאצטדיון יש תחושה של השפעה, שמקלה), צופה במשחקים בווליום מינימלי (רבים מהם במיוט), ממשחקים חשובים אני ממש נמנע (יוצא לעשות ספורט), וכמו שאמר ג'ון קייל, "I keep a close watch on this heart of mine". ברוב הזמן האירועים אכן מתקבלים בשוויון נפש, אבל גם פעם אחת של סטרס היא מיותרת. אין סיבה להרגיש ולו לרגע קצר את דפיקות הלב המואצות, במיוחד בשלב בחיים שבו אדם מחליט להימנע ממתחים מיותרים, יודע שאין בהם צורך, שיש מספיק סיבות לדאגה.
למען האמת, ברגעים כאלה אני כועס על ניב רסקין, שמלהיט את המצב. מה הלחץ? למה לאמץ את המיתרים כדי להוציא את צלילי הקול המיוחדים, שכל מטרתם לשלהב את הצופה האומלל? ייתכן שהוא בסך הכל ממלא את חובתו ועושה את העבודה בצורה מוצלחת, וזה מה שמצפים ממנו מנהליו, אבל מבחינת רבים, אין צורך להיסחף אחר כל סל ולצאת בהצהרות דרמטיות, המצב טעון גם ככה.
למעשה, אולי כבר הגיע השלב שבו צריכות להיות כמה אפשרויות שידור, ושהצופה יבחר. כמו שקיימת האופציה להוריד את השדרים והפרשנים ולהישאר עם הקולות מהזירה, אולי צריכה להיות אופציה של השדר המרגיע. כלומר, שדר ופרשן במוד שליו, על רקע מוזיקה שקטה, מישהו שיזכיר לצופה ללכת למטבח ולשתות כוס מים.
2
אחרי הניצחון של בית"ר בבלומפילד נכנס המאמן ברק יצחקי לחדר ההלבשה, והודיע: בעקבות הניצחון השחקנים מקבלים שלושה ימי חופש. במבט ראשון ההחלטה הזאת נראתה מגוחכת: על מה שלושה ימי חופש? בגלל ניצחון? זה הצ'ופר, שלושה ימים בלי אימונים? וכמובן, התגובות הצוהלות של השחקנים להודעה: לא צריך להגיע לעבודה שלושה ימים! נוכל לנוח, בלי כל התירגולים המעצבנים האלה, בלי הריצות ואימוני הכדור, כאילו מדובר בכורי פחם שמקבלים מנוחה מעמלם.
מעבר ל"שכונה" שבסיטואציה (ניצחתם? מגיעה לכם מנוחה), היה בזה משהו מאכזב ברמה הבסיסית – התחושה הזאת שהשחקנים חווים את "המשרה" שלהם כשחקני כדורגל כעול, ולא מודים בכל יום על הזכות להיות חלק מהקבוצה. באידיאל הם אמורים להרגיש צער על שלושה ימי אימון שניטלו מהם, שלושה ימי משחק, עבודה עם כדור, שבהם יכלו לא רק לשמור על כושר, אלא גם להשתפר ולהוציא מעצמם את המיטב. הם כמובן הגיבו בקריאות אושר.
אבל אז אנחנו נזכרים בסטרס שעוברים הצופים. בדפיקות הלב, במשה טואשי ז"ל, בדאגות המיותרות. ברגעי הלחץ, בדופק המואץ, בחרדות ובפחדים. נזכרים באנשים שלוקחים את העסק המטופש הזהז קצת יותר מדי ברצינות. ופתאום ההחלטה הזאת של יצחקי היא מעין קול שפוי, פרופורציונלי, מרגיע, מנחם, קליל, מטופש, וכן, קצת שכונתי. תזכורת נחמדה שזה כולה משחק.
מה דעתך על הכתבה?