על יד משאית התחזוקה מתגודדת חבורת גברים, שמביטים בפנים חמורי סבר בכידון של אופניים. הם מחליפים דעות, מגרדים בראש, משוחחים ביניהם באנגלית עם שלל מבטאים, מתייעצים ומתלבטים מה כדאי לעשות עם הכידון הבעייתי של האופניים המיוחדים שלפניהם, המיועדים אך ורק למקצה נגד השעון. עם סיום השיחה המכונאי האישי של כריס פרום עולה למשאית, ושולף מאחד מהמדפים מסור דיסק קטנטן. הוא מתחיל לשייף בעדינות את חלקו העליון של המזלג שעליו יונח הכידון, ומקצר אותו במילימטר על מנת לשנות את הזווית שבה פרום יכופף את גבו. השינוי הוא מזערי. זה אולי ישנה את התנוחה של הרוכב בחצי מעלה. אבל זה חלק מהתפקיד. חלק מהמחויבות. הכל בשביל פרום.
פרום גם לא אהב את הצביעה החדשה על האופניים, אחרי שבירר וגילה שהצביעה של הלוגו החדש הוסיפה למשקל שלהם 100 גרם! הוא מרגיש שזה משבש לו את האיזון. לא עזר שהסבירו לו המומחים שזה שולי ולא אמור להפריע. אבל עצם החשש שמשהו עלול להשפיע עליו, שאיזושהי מחשבה טורדנית עלולה לעלות לו בראש בזמן שהוא מטפס על האלפים באופניו ומתקשה, רק החשש שאולי הוא יאמר לעצמו "ידעתי, הצביעה הארורה הזאת גמרה לי את האופניים" וייקלע לכמה שניות של מרה שחורה שיובילו לפיגור שממנו לא יוכל לחזור או להתאושש – רק בשביל זה יגיעו איתו לאיזשהו סיכום ופתרון מספק. או שהוא ייסע באופניים בלי צביעה ובלי הלוגו המיוחד עליו עמלו, או שיקבל פחות 100 מ"ל מים בבקבוק כדי לא לפגוע באיזון הקדוש, או בשקט הנפשי שלו.
"זו עבודה עדינה מאוד", מסביר המכונאי המנסר, שחשוב לציין שהוא לא המכונאי של כל "ישראל פרמייר טק", אלא אך ורק של פרום, מאחר שהבריטי מעריך את יכולותיו ורוצה אותו לידו. כמובן שהמטרה היא להעניק לו את התנאים האידיאליים, לתת לו את התחושה שהכל בטיפול, הכל מושלם. אז המכונאי משקיע בניסור העדין דקות ארוכות, בידיעה שאם ישגה יעשה נזק למזלג שדרכו עוברים כל הכבלים והחוטים של האופניים, ששווים כ-25 אלף דולר, לאחר מכן יידרש לו יום שלם של עבודה לתקן את הנזק. וכאמור, אלה רק האופניים המיוחדים שמיועדים לקטע שנגד השעון. סביבנו פרושים עוד עשרות אופניים מדהימים, מכונות משוכללות ויפות תואר, וציוד ששווה מיליוני דולרים.
הטכנאי הוא לא המודאג היחיד שמסתובב ליד משאית התחזוקה המפוארת, שמוקפת 18 שעות ביממה בעשרות אנשי צוות. גם רופא הנבחרת נראה לא רגוע. שני רוכבים מהקבוצה כבר נשרו, והקורונה אורבת. הרבה על הכתפיים שלו. הוא לחוץ, בוחן ומוודא שכולם עם מסיכה. בדיקת המטוש שהוא עושה אכזרית במיוחד. כדי שלא יהיו פאלטות, המקלון עולה כל כך גבוה בנחיריים עד שגורם לנבדק לדמוע. בצד השני של המתחם עומדת משאית האוכל, ובתוכה הטבח של הקבוצה. משאית אוכל יפהפייה, מצוידת, חלומית. מסעדה נוסעת. הטבח מבשל ביראת כבוד. הוא למוד ניסיון, מקצוען אמיתי, ויודע שכל טעות קטנה עלולה לפגוע במערכת החיסונית הפגיעה של הרזונצ'יקים האלה.
כמובן שיש גם תזונאי. הוא לא רק בודק מה אוכלים הרוכבים. הוא שוקל אותם, מודד להם אחוזי שומן, מלווה כל ארוחה. הוא קובע את כמויות ומינוני הג'לים שהם מקבלים במהלך הקטעים, כמה חלבונים, אלקטרוליטים, סוכרים. כמויות של חומרים שישתקו אדם רגיל, אבל משמשים דלק במירוץ הבלתי אפשרי. יש לו שיקולים מקצועיים כמו כמה אנרגיה תסחוט מערכת העיכול אחרי אכילת פחמימה. גם הרוכבים הם מכונות יקרות ועדינות שקשות לתחזוק. מדובר באנשים כחושים שמוציאים 6,000 קלוריות ביום. עיוות פיזי שנמשך שבועות ארוכים. השבוע עומר גולדשטיין התבשר שהוא לא בטור בגלל קורונה, כמה שעות לאחר מכן הסתער על גלידה.
כמות אנשי הצוות כל כך גדולה, עד שלפרקים קשה להבין מה התפקיד של כל אחד, או למעשה עד כמה יש בהם צורך. למשל, מאמן שכל תפקידו הוא אך ורק הקטע נגד השעון. סך הכל מועסקים בקבוצה 141 אנשים, והמנכ"ל עידו שביט יודע למנות אותם אחד אחד. גם הוא רוכב לשעבר, שזוכר ימים בהם נבחרת ישראל הייתה נוסעת בטרנזיט והרוכבים היו אוכלים טונה מקופסה לפני מירוץ. המאמן היה גם התזונאי, גם המעסה, גם הפסיכולוג. אביעד יזרעאל, האחראי על טיפוח הרוכבים הצעירים של הקבוצה, עד היום עצבני על הוועד האולימפי שלא שילם לו מענק שהבטיחו להם, כמה אלפי שקלים. היום הוא עומד ליד האוטובוס המפואר שהעמיד להם סילבן אדמס, ששווה מיליוני דולרים. אוטובוס עם 8 ספות עור לרוכבים, ארונות, שתי מקלחות, פינת ישיבה להתייעצויות לצוות המקצועי.
יש 11 ספורט דיירקטורס. חמישה מאמני ביצועים. ג'נרל מנג'ר, מנהל ספורטיבי, שני מנכ"לים. 11 אנשי צוות רפואי. וכמובן, הסוניירים. העוזרים האישיים. האנשים המתוזזים בעולם. עשרה סוניירים בסך הכל, שדואגים להכל. מכביסות ועד הקפצה של מזוודה סוררת. יש פה צי של עשרות רכבים. מכוניות שיהיו במירוץ, רכבים לתקשורת, ואנים לקצין התקשורת, הדוברת, ראשת מחלקת שיווק, יחצ, צלמת. עוד כמה ימים כל הקרקס הנודד הזה עוזב את דנמרק, ונוסע לצרפת. הרוכבים כמובן יטוסו. רוב אנשי הצוות ייסעו עם המשאיות, האוטובוסים, הרכבים, המטבחים והציוד במשך 15 שעות לצרפת. אחר כך יעברו יום אחרי יום למקום אחר, שבו כמובן כל הלוגיסטיקה הזאת תחל מחדש. האוהלים, המלונות, המתחמים, המשאיות.
ואחרי כל ההתארגנויות, הרופאים והמנהלים, מדי פעם מופיעים להם הרוכבים. חלקם עם רגליים וידיים דקיקות, פרצוף מצומק. רק על בודדים מהם אפשר לזהות שהם ספורטאים. הפער בין המראה הכחוש שלהם לבין האומץ והיכולת הפיזית שנדרשים מהם הוא אחד מהקסמים הבלתי מוסברים של הענף. ועדיין, עם כל המהומה שמסביבם, נראה שיש להם את התפקיד הכי פשוט: רק תעלו על האופניים ותתחילו לנסוע. כל השאר בטיפול.
מה דעתך על הכתבה?