קחו לכם איזה ג'ון טרי שתרצו לזכור. יש מספיק לכולם

ייתכן שג'ון טרי, שהודיע על פרישה מכדורגל בגיל 37, היה הבלם הגדול ביותר מאז כינונה של הפרמייר-ליג ואחד הבלמים הגדולים בהיסטוריה של אנגליה. תזכרו במספר התארים (5 אליפויות, 5 גביעים, צ'מפיונס, ליגה אירופית ועוד), תזכרו בכמות השנים הארוכה בטופ של המשחק, תזכרו ביציבות, תזכרו בעובדה שלמעט פול מגארת' מאסטון וילה ב-1993, טרי היה לבלם היחיד שזכה בתואר שחקן השנה בפרמייר-ליג.

לא בטוח שזה מה שאתם זוכרים.

טרי אמנם היה שחקן קשוח, אגרסיבי, חצוף על המגרש, אבל כל המאמנים שאימנו אותו וכל השחקנים שהיו איתו (טוב, כמעט כולם), מספרים על ג'נטלמן אמיתי וחבר נפלא. איש נעים, חייכן, שנחמד לכל מי שפונה אליו. לא לכלך על מאמנים, כולל על אנטוניו קונטה שסגר בפניו את הדלת בצ'לסי.

לא בטוח שזה מה שאתם זוכרים.

ג'ון טרי הוא כנראה גם הסמל הכי גדול של צ'לסי בעידן החדש. השחקן, שיחד עם פרנק למפארד, יצרו את ה-DNA של המועדון. הוא היה הלב של צ'לסי, גם בתקופה בה חשבו כי מרוב כסף אין למועדון הזה לב. הנה שחקן שהגיע לקבוצה בגיל 14 ונשאר בה כל הקריירה, עד שאמרו לו תודה וביי. הוא סימל את הקשיחות שלה, את הכוחניות, אולי גם את היהירות. אם אהדתם את צ'לסי, אהבתם אותו מעמקי נשמתכם. אם לא, כנראה שלא יכולתם לסבול אותו.

לא בטוח שזה מה שאתם זוכרים.

כנראה הסמל הכי גדול של צ'לסי בעידן החדש. ג'ון טרי (AFP)

אולי אתם זוכרים דווקא את שלל הפרשיות שבהן טרי היה מעורב, את הכותרות בצהובונים. הוא הושעה פעמיים מהנבחרת, הלך מכות בבר, השתין לעיני כולם בפאב, הסתלבט על אמריקאים זמן קצר לאחר ה-11 בספטמבר, בגד באשתו כמה פעמים כשהסיפור המפורסם כמובן זו תקיעת הסכין בגב לחברו הטוב מהקבוצה והנבחרת, וויין ברידג'. הוא גם נענש על ידי ההתאחדות על קריאות גזעניות לעבר אנטון פרדיננד מק.פ.ר, סרט קפטן הנבחרת נלקח ממנו, פאביו קאפלו התפטר בשל הסערה סביבו והוא עצמו הלך למשפט פלילי מתוקשר, וזוכה מאשמה.

אנחנו כנראה זוכרים את כל זה לפני כל השאר. את זה, ועוד איזו החלקה מפורסמת בלילה גשום אחד במוסקבה, שהסתיים בדמעות על כתפיו של מאמן ישראלי.

אנחנו זוכרים קודם כל את זה, מכיוון שג'ון טרי הוא מהדוגמאות הבולטות לחוסר היכולת או חוסר הרצון שלנו, להפריד בין השחקן לאדם. אנחנו לא חברים של טרי, לא יושבים איתו לקפה או בירה, לא אוכלים איתו בארוחת שישי – אז למה כל כך אכפת לנו מה הוא עושה מחוץ לשעות העבודה?

אכפת לנו מכיוון שספורטאים ברמה הגבוהה ביותר, הפכו ל"רכוש הפרטי" שלנו. אנחנו רשאים לחפור בכל מהלך שלהם, לבקר, לנתח, לקבוע מסקנות על סמך עובדות רחוקות מהעין. עוד שחקן שמעלה את השאלה הקשה היכן עובדת ההפרדה בין הכדורגל לחיים האמיתיים.

קחו לכם איזה ג'ון טרי שאתם רוצים לזכור. יש מספיק לכולם.

הפרידה המרגשת של אוהדי צ'לסי מהבלם (AFP)