טוב, אם הייתם בעניינים בשבוע האחרון, אתם יודעים למה. הנה מאמן שעוזב את הקבוצה שלו ככה פתאום, באמצע העונה, ככל הנראה כדי ללכת לאחרת. ולא סתם, אלא עוזב את הקבוצה שנתנה לו צ'אנס לשקם את הקריירה, שהאמינה בו גם אחרי שהתדרדר עד למכבי שעריים.
מילא זה. הוא עוזב ככה סתם, פתאום, באמצע חוזה. בדיוק כפי שחנן ממן עזב את הפועל חיפה לטובת הפועל באר שבע וקיבל ביקורות, ממש כמו עדן בן בסט שעבר במפתיע בקיץ גם כן לב"ש והפתיע רבים במועדון לרעה. זה לא היה כל כך מכעיס אותנו, אלמלא קלינגר עצמו היה מעביר ביקורת פומבית עליהם, זורק לאוויר המיקרופון מילים על נאמנות, על הלם מהמהלך.
מילא זה. הרי הוא זה שתמיד מדבר על מושגים כמו "מעמד המאמן", או מעיד על עצמו כי "בעיני אוהדי הכדורגל הוא נתפס ישר. גבר שאומר הכל בפנים", אבל לפתע תולה את ההתפטרות ב"אחריות למצב הקבוצה" ולא בעובדה שהוא רוצה לפנות את עצמו לבית"ר ירושלים. זה לא מרגיש אמיתי, לא ישר ולא כמו גבר שאומר הכל בפנים. ובגלל כל אלה, אוהדי הפועל חיפה בפרט, ואוהדי ספורט בכלל, כועסים על ניר קלינגר.
אבל אם תשימו לרגע את הכעסים בצד, נסו לחשוב במה שונה קלינגר מאדון אפרים מגבעתיים, שעובד בחברת היי-טק? מה שונה מאמן כדורגל, שחקן כדורגל, או כל ספורטאי, מעובד פלוני-אלמוני במשק? מדוע שם מדובר בחופש העיסוק, שאגב מעוגן בחוק, ואילו בספורט זה כבר ענייני כבוד ונאמנות. מדוע אצל אחד זה יתקבל בבוז ובכעס, בעוד אצל אחר בברכת לך לך לדרכך, אל המקום אשר בחרת ומשלם לך טוב יותר, או כל סיבה אחרת.
קלינגר. בסופו של דבר הרגש עיוור למציאות (Gettyimages)
אנחנו כועסים על ניר קלינגר בגלל סיבה פשוטה. אותה סיבה שבגללה הספורט והכדורגל מעניינים אותנו כל כך, גורמים לנו לכל כך הרבה אמוציות, בזמן שמה שקורה "במשק" עובר לידינו. בלתי מורגש, בלתי מרגש. אנקדוטה קטנה בין עניינים היום. כי העולם שלנו בספורט פשוט לא קיים בלי הרגש, אפילו אם לעיתים הוא מאולץ, אפילו אם הוא לעיתים עיוור למציאות. אנחנו משחקים איזה משחק בדמיון שלנו, מנהלים מעין אופרת סבון שמתבססת על דיווחים ועל ספקולציות, על רמזים ועל סיטואציות. עולם בו כללי המוסר שונים מהכללים בעולם האמיתי.
אז אם תחשבו על זה טוב, בסוף-בסוף, אין מה לכעוס על ניר קלינגר. אבל בחייאת ניר, בראיון הבא – פחות מילים על נאמנות. שלא תהיה סיבה שוב לכעוס.
מה דעתך על הכתבה?