ידענו אש, ידענו רעם. ואהבה בת 20. ולאחרונה, בכל קיץ, ידענו אהבה חדשה מהי. כזו שמסתכמת בחבורת צעירים שמעלימים שאלות ותהיות על העתיד, שמנפחת את החזה מגאווה – בייחוד בימים בהם הביטוי "חבורת צעירים ישראלים" היא לא דבר מחמיא במיוחד.
אז לכבוד המאורע, לכבוד היותנו מעצמה, או אם נרגיע מעט (לא חייבים, עופו על עצמכם ועל הצעירים היום) אז נדייק ונגיד "מעצמת עתודה", צריך לקחת 20 נקודות למחשבה.
1. דני אבדיה
2. פרופורציות. עד שלא יחלפו 24 שעות מתום החגיגות, לא צריך כאלה. תתפרעו, תגזימו, תתלהבו, תנו לדמיון להשתולל. בית הלחמי הוא פופוביץ', אבדיה הוא דוראנט. חלפו 24 שעות ואתם כעת מול הטקסט? אתם יכולים להמשיך לקרוא.
בית הלחמי עם הישג יבשתי שלא נראה מאז פיני גרשון במכבי תל אביב (דני מרון)
3. אריאל בית הלחמי. קל לשכוח בצד את הבחור השקט והלא תקשורתי במשקפיים, שזכה בפעם השנייה ברציפות באליפות אירופה. הישג יבשתי שלא היה בישראל מאז פיני גרשון עם מכבי תל אביב.
הצלחה בעתודה לא מבטיחה הצלחה בבוגרים, לא אצל שחקנים ולא אצל בוגרים, אבל נדמה כי אין שילוב מתאים יותר מבית הלחמי לצעירים מוכשרים. היסודיות, הדיוק, הכנות, החילופים הנכונים והאנושיות שבו, הופכים אותו למאמן המושלם לגילאים הללו.
4. פסק הזמן. במצב של 56:58 לספרד, אחרי ארבע שלשות רצופות, בית הלחמי לקח פסק זמן. על פניו זה היה טיים אאוט לא טוב. רק הפרש שני ובזבוז פסק זמן אחד מתוך שלושה בלבד בחצי השני בשלב מוקדם מאוד. אבל זה היה הפסק זמן ששינה את המשחק. מכאן ועד לסיום הרבע השלישי הגיעה ריצת 1:10 שפתחה את האות לטירוף של הרבע האחרון.
ים מדר. הממזר של הנבחרת (דני מרון)
5. ים מדר. ממזריות היא לא תכונה נרכשת. או שיש לך, או שאין לך. קשה לדעת מה צופן העתיד של ים מדר. יש סיכוי שהטורניר הזה קצת העלה את ההייפ מעבר למידה ההגיונית (בעיות של גודל וכוח), אם כי רכז מוביל בליגה שלנו זו בהחלט מטרה ראלית. אבל קל להבחין שים מדר הוא ממזר. וכל קבוצת ספורט מקצוענית, כל נבחרת מגובשת, צריכה את הממזר האחד שיקפוץ, שיתרוצץ, שיפתיע, שינסה להעביר בין הרגליים גם אם זה גמר אליפות אירופה. 17 נקודות בגמר, זה כבר ברמת הממזר המוכשר.
6. תומר פורת. אנחנו לא כאן באמת כדי לדבר על תומר פורת. אולי לא נזכור בעוד 10 שנים מי היה תומר פורת, אולי 11 הנקודות שלו בגמר רק יהפכו לחידון טריוויה משל היה שחר גורדון בשנת 2000. אבל תומר פורת והנקודות המפתיעות שלו, הן המטפורה לסגל השלם. יותם חנוכי, רז אדם, עמית זיס החכם, יאיר קרביץ שלא מפסיק להילחם גם בזמן כתיבת שורות אלה. זו הייתה זכייה של נבחרת.
7. עידן אלבר. אם ראיתם במקרה את מוש השור מסתובב וצועק לכל עבר בקול גבוה ונשי, אל תופתעו. עידן אלבר (3 מ-4 מהשלוש, כל שלשה בומבה), לקח ממנו את הביצים.
זו לא הייתה זכייה של שחקן אחד, אלא זכייה של נבחרת (דני מרון)
8. איגוד הכדורסל. שנים הוא היה אחד האיגודים המושמצים בישראל, ועומק הסיאוב שם עודנו גדול. אבל בגילאים הצעירים הם פשוט עושים משהו נכון. שלושה גמרים רצופים ושתי זכיות רצופות, לא יכולות להיות מקריות.
9. פיני גרשון. לפני ארבע שנים הוא מונה למנהל המקצועי של נבחרות ישראל. לא מעט גבות הורמו, לא מעט ביקורות נשמעו על מידת המחויבות שלו, אבל אצל פיני קודם המילים מדברות ואז התארים. הוא עשה מהפכה בגישה לנבחרות הצעירות, הוא השאיר את אבדיה כשחקן נבחרת ישראל ולא סרביה, הוא דחף אותו כבר בגיל נוער לעתודה. פיני עיצב את הנבחרות הללו בשלוש השנים האחרונות.
10. דני אבדיה.
פיני עיצב את הנבחרות הללו בשלוש השנים האחרונות. בין היתר השאיר את דני אבדיה בנבחרת ישראל (דני מרון)
11. אינטליגנציה. מעל הכל, זו נבחרת של חכמה. הנעת כדור מהירה, נכונה שהסתיימה ב-27 אסיסטים, היא המדד המשמח מכל.
12. החוק הרוסי. תבטלו אותו. הוא מיותר. אם שחקן ישראלי טוב, הוא ישחק. אם לא תאמינו בו, הוא לא ישחק. אם אתם עדיין לא מאמינים בו אחרי שלוש השנים האחרונות – תעזבו לנו את הענף.
13. שישה זרים? חמישה? ארבעה? האמת שכבר הפסקנו לספור כמה יש בליגה. רק בצדי המגרש נראה לו ניר אלון, יו"ר ארגון השחקנים, צוהל ושמח על הזכייה. למה בעצם? מה הייתה התרומה של ארגון השחקנים, שלקח כמעט כל מאבק והחלטה גרועה בשנים האחרונות, לשיפור השחקן הישראלי?
14. הקהל. שבוע אדיר של אהבת כדורסל. היה נכון להעביר את הגמר ליד אליהו ולמלא למעלה מ-11 אלף מושבים, אבל זו רק חכמת בדיעבד. אלה מסוג האירועים, כאן בבית, שגורמים לילדים להתעניין בענף הזה ולהזכיר לכולנו מהו ענף הכדור מספר 1 מבחינת ייצוג.
להעביר את הגמר להיכל מנורה היה רק חכמה בדיעבד. הקהל הפגין תצוגה מרשימה (דני מרון)
15. המשכיות. השאלה שכולם שואלים הוא מה יהיה עכשיו. השורה התחתונה היא פשוטה למדי: אם בעוד 7-9 שנים, לא יהיו שבעה או שמונה שחקנים איכותיים מהנבחרות הללו בשלוש השנים האחרונות שיובילו את נבחרת ישראל והכדורסל הישראלי – באמת שכל זה לא שווה.
16. שרון אבדיה. תודה לך. תודה שהכרת את זופר אבדיה, תודה שהתאהבתם, תודה שהשארת אותו כאן איתנו. תודה שהבאת איתו ילד לעולם.
17. די. ג'יי. יש מצב התבלבלת עם המסיבת תיכון שהוזמנת אליה? כמה רעש והמולה בטקס חלוקת הגביעים…
המשכיות היא הדבר החשוב ביותר כרגע, אחרת העבודה תרד לטמיון (דני מרון)
18. רוצים פרופורציות. עכשיו, כמעט לקראת הסוף, אפשר לומר: היו סגלים חסרים למדי בנבחרות הבכירות, ברוב שלבי הטורניר הרמה הייתה בינונית ומטה (הגמר היה מצוין) ובסוף היום, לנבחרות עתודה יש תפקיד אחר חשוב מאשר לזכות בתארים.
19. ועכשיו תזרקו את הפרופורציות לפח האשפה – כי בסוף לא ממש ייזכרו את זה.
20. דני אבדיה. מדובר בכישרון הכדורסל הטהור הגדול ביותר אי פעם שהיה לישראל. האם זה אומר שהוא יהיה הגדול ביותר? נחכה ונראה. אבל נראה. חשוב לראות. חשוב להביט בו בכל משחק, להבין את גודל הוורסטיליות שלו, בגובה שלו (2.05), ביכולת שלו למסור עם כדור על הרצפה, או לחלוף על פני שלושה שחקנים, להוריד ריבאונד ולהוציא מתפרצת או לקלוע מחצי מרחק.
הכישרון הכדורסל הטהור הגדול ביותר אי פעם שהיה לישראל. דני אבדיה (דני מרון)
מקומו של אבדיה מובטח בעשירייה הראשונה, אולי בחמישייה הראשונה, של דראפט ה-NBA הבא. במכבי תל אביב חייבים להבין, שהוא מוכרח להשתפשף ברמות הגבוהות. 15 דקות בממוצע, לפחות, במשחקי היורוליג, הן הצעד הנכון עבורו להתקדמות מדודה כלפי מעלה.
אבל מעל לכישרון, יש פה חוצפה שמחדירה ביטחון, שגורמת לשחקנים ולקהל להיסחף אחריו ולהפוך אותו למנהיג. דני אבדיה הוא "אהבה בת 20". והוא בקושי בן 18.
מה דעתך על הכתבה?