"תודה גדולה לכולכם! לא יכולנו להיפרד כמו שצריך…
אתם תמיד תהיו בליבי. מאוריסיו פוצ'טינו".
בטוש שחור על לוח לבן (מחיק!) נפרד מנג'ר טוטנהאם משחקניו. בלי טקסים, בלי מילות פרידה, בלי חיבוקים ולחיצות ידיים (בשל תזמון הפיטורים על פגרת הנבחרות). אחרי חמש שנים וחצי של הצלחה בלתי נתפסת – כך עוזב אחד המאמנים הגדולים בתולדות טוטנהאם.
ברכת הפרידה של פוצ'טינו משחקני טוטנהאם (צילום: טוויטר)
אז עוד לפני הניתוחים והמחשבות, לפני שאלת העתיד והמטרות – אי אפשר שלא לעצור ולתהות. לחשוב כיצד "הכדורגל המודרני", או ליתר דיוק "החיים המודרניים", יצרו מצב כה ציני ומנוכר, עם בעלים שמפנה עורף למאמן שלו ושחקנים שמפנים גב למאמן שהביא אותם לגדולה.
להבין עד כמה זה עצוב שאיש טוב, חיובי, חכם ורגיש כמו פוצ'טינו, עוזב בצורה שכזו.
אבל היי – מוריניו פה.
מוריניו. העולם הוא ציני, סרקסטי ויוצא דופן (Richard Heathcote/Getty Images)
זו שעולה וזה שיורד
כי אם כבר מדברים על עולם ציני, סרקסטי ויוצא דופן – הנה הגיע לו ז'וז'ה מוריניו. אם היו אומרים למישהו לפני חמש-שש שנים ש"המיוחד" יאמן את טוטנהאם, הייתם בטוחים שזו בדיחת רשת שרצה ב"כשאמא ואבא בני דודים". אבל אז התרחשו שני דברים משמעותיים.
טוטנהאם, שעד לפני 15 שנה הייתה בגבהים של ווסטהאם, הפכה למעצמה אנגלית עם עוצמה אירופית. מוריניו, מנגד, התדרדר לשפל בקריירה שלו, אחרי סיום עגום ומלא איבה במנצ'סטר יונייטד, יח"צ נוראי וכדורגל שנראה כאילו נותר מאחור.
אלה עלו, הוא ירד ובנקודה אחת מדויקת שלא הייתה לחזור על עצמה בתזמון אחר – שני הצדדים נפגשו לצומת דרכים נדיר. האינסטינקט הראשוני למינוי הוא כמובן תמיהה. מה לחבורת צעירים מוכשרת, שמחה, מגובשת (עד העונה) ששיחקה כדורגל התקפי ומתקדם, למוריניו שזכור לנו ממנצ'סטר יונייטד?
שחקני טוטנהאם חוגגים. מנייה בעליה (Julian Finney/Getty Images)
אבל אם חושבים לעומק, אם מבינים את החשיבות הקריטית של טוטנהאם להצלחה בטווח הקצר (נוכח עלויות האצטדיון החדש), ומנגד את הצורך העז של מוריניו "לטהר" את שמו המקצועי – החיבור לפתע נשמע הכי הגיוני בעולם.
הרי מוריניו לא שכח אימון מהו, ולמרות הזיכרון הקצר – הוא גם לא הפך למאמן גרוע. ייתכן והשנה בחוץ, כשישב ברוגע על כס הפרשן, כשהבין את הטעויות שעשה ("לא אעשה אותן טעויות. אבצע טעויות חדשות", אמר בהצגתו בקבוצה, בעוד מסיבת עיתונאים של הדברן מס' 1 בכדורגל), אולי נקבל מוריניו מעט אחר. פחות אנטי, פחות מתנגח בתקשורת ובשחקנים שלו עצמו. האם הוא בא להציל את טוטנהאם, או את עצמו? זה לא באמת משנה.
תקרת הזכוכית
זה נראה הזוי לאנשים שמוריניו מגיע לקבוצה שלא זכתה בתואר 30 שנה, אבל זה רק כי שכחנו את מצב הצבירה האולטימטיבי של הפורטוגלי: האנדרדוג. בפורטו, בצ'לסי כשהגיע, באינטר, אפילו בריאל מדריד כאשר נתפס כמי שמנסה לשבור את ההגמוניה של ברצלונה. מוריניו האנדרדוג, זהו המוריניו בצורתו המוצלחת והאפקטיבית ביותר בטבע.
מוריניו באימון טוטנהאם. יושב בול על הקבוצה במתכונת הנוכחית (Tottenham Hotspur FC / Contributor)
וזה יושב בול על טוטנהאם הנוכחית, שהגיעה לתקרת הזכוכית שלה – ולא שברה אותו. וזה התפקיד של מוריניו. אמנם בלשכת התעסוקה הוא רשום תחת "מאמן כדורגל", אבל בקורות החיים שהוא שולח, כתוב באותיות גדולות, מודגשות ועם קו מתחת – "זוכה בתארים".
זה אולי לא המינוי שיעזור לה לטווח הארוך. כנראה שבעוד חמש שנים מגמת השיפור לא תהא דומה לשיפור שהביא פוצ'טינו בחמש שנים, אבל אפשר יהיה סוף סוף לשבור את תקרת הזכוכית. ועל הדרך, לפתוח את ארון הזכוכית ובו הגביעים.
אז נכון. זהו עולם ציני ומנוכר. אבל לפחות זה עולם עם ז'וז'ה מוריניו בתוכו.
מה דעתך על הכתבה?