זה היה באמת חריג. כבר ראינו את רוג'ר פדרר בוכה במהלך הקריירה, אבל לא ככה. הדקות חולפות, והוא לא מצליח להפסיק. הדמעות לא עוצרות. הכל מתפרק, מתפוצץ, זולג לו מבין העיניים. הגוף שלו נשנק, רועד, והבכי מידבק. שלב התודות נמשך, פדרר לא מפסיק לבכות, מירקה יורדת מהיציע, והוא מתייפח בזרועותיה. הילדים שלו מחבקים אותו, והוא בוכה על כתפיהם. התאומות מתקרבות אליו (כמה הן גדלו!), והוא ממשיך, גורם גם להן לבכות. אמא ואבא כבר מזמן בוכים גם הם. אי אפשר שלא.
אבל רגע השיא הוא בספסל הקטן ליד רפאל נדאל, שיושב לידו, ובוכה גם הוא. שני גברי אלפא, מפורקים, נכנעים לרגש. רפא בוכה בגלל הפרידה, בגלל הזיקנה, בגלל ההכרה שכל דבר מגיע לסיומו, ההבנה שבקרוב זה יגיע גם אליו. שני הספורטאים המופלאים האלה, שבמשך שנים ארוכות יכולנו להישבע שהם מתעבים אחד את השני, מביטים לאחור ומבינים כמה חייהם היו שלובים זה בזה. פתאום גם הידיים שלובות. הם מבינים שזה נגמר, רואים את זה נגמר, המסע חולף לנגד עיניהם, והם מלאי הערכה, מוצפים באושר ובעצב, בגאווה ובתוגה, זה לצד זה.
תמונת השנה?
They actually held hands. This wouldn't be better if scripted.
— José Morgado (@josemorgado) September 24, 2022
Tennis ♥️♥️♥️♥️ pic.twitter.com/NT7Cyv27Rt
רק דג'וקוביץ' לא בוכה. ולא שאין לו לב, אלא כרגע הוא לא מוצא מקום לרחמים. הוא מביט מעל לספסל בשני יריביו הבוכיים: אחד כבר פרש, השני עם קרחת וגוף מתפורר, והוא מתכנן את העונה הבאה, את מחנה האימונים, את המדרסים והתזונאים, את תקנות הקורונה שיבוטלו, את המקום הראשון בכל הזמנים. גם כשדג'וקוביץ' יפרוש יהיו ללא ספק טקסים מפוארים, הוא יזכה לאינסוף כבוד והערכה. אבל לא בטוח שיהיה מי שיבכה ככה.
How are we getting over this? @rogerfederer | @RafaelNadal | #RForever pic.twitter.com/cpOfSznp4X
— ATP Tour (@atptour) September 24, 2022
Toda una vida juntos.
— Tiempo De Tenis (@Tiempodetenis1) September 24, 2022
Roger y Mirka ❤pic.twitter.com/HO8kBEeLLm
דיוני "הגדול בכל הזמנים" הם מעייפים וטרחניים, וככל שעוברות השנים ואנשים מתבגרים כבר אובדת להם המוטיבציה והרצון להשתתף בהם. למי אכפת? תטענו מה שאתם רוצים. גם ככה לא תצליחו לשכנע אותנו. תשלפו מספרים, תראו נתונים, הכל טוב ויפה, אבל וואלה, לא שכנעתם. כן, מראדונה. כן, ג'ורדן. כן, פדרר. מה אכפת לנו ממאזן ראש בראש, מספר טורנירים, ארון גביעים. במקרה של פדרר, זה בולט במיוחד. הוא רק מקום שלישי בספירת הגראנד סלאמים. הוא במאזן שלילי מול נדאל ודג'וקוביץ'. אבל אין טעם לוויכוחים, כי אין פה עניין של עובדות, רק תחושות. אנחנו לא יודעים את התשובה, אלא מרגישים אותה.
משחק הפרידה מפדרר המחיש את זה במדויק. הוא הצליח להפוך את הלייבר קאפ למרכז העולם. טורניר שבדרך כלל מעורר עניין שולי, הפך למשהו שמיליוני חובבי ספורט חיכו לו. והאמת היא שהטניס עצמו היה זניח. פדרר כל כך אהוב ונערץ, שהאטרקציה הגדולה הייתה רק עצם הנוכחות שלו. לראות אותו הולך ברחובות לונדון לצד גיבורי דור הנפילים. לצפות בו משחק פינג פונג, מדבר על נדאל, עושה סלפים עם החברים, נזכר במשחקים הגדולים, הכל נטף הילה ייחודית, ששמורה ליחידים במינם. "אירופה נגד העולם" קוראים לטורניר, אבל העולם כולו בעד איש אחד.
על הספסלים מביטים בהתרחשות מהצד טובי הטניסאים של ימינו. ציציפאס ומארי, ברטיני ואוז'ה אליאסים, כולם יודעים שאין סיכוי שיזכו לכזאת פרידה. סביר להניח שרובם מעריצים אותו בדיוק כמונו. גדלו עליו, נדהמו ממנו, התרגשו איתו, ועכשיו יודעים להעריך את גודל המעמד, את הזכות שלהם להיות לצדו על אותו מגרש.
להגיד על פדרר שהוא רחוק משיאו יהיה עלבון לשיאו. הוא בכלל לא באזור. זה לא רק הפנים מלאות הקמטים, אלא הרגליים. הן כבר בקושי זזות. הברכיים מסרבות לקבל הוראות מהמוח. זמן התגובה איטי. אפשר ממש לשמוע את החריקות של המפרקים. ובכל זאת, מדי פעם, זה עדיין הוא. מדי פעם מזהים שרידים לתנועה הקלילה, לרגליים שקופצות ומובילות אותו לפורהנד, מדי פעם הוא לוקח נקודה וצועק "קאם און", והכל עולה.
If there's one thing you watch today, make it this.#LaverCup | @rogerfederer pic.twitter.com/Ks9JqEeR6B
— Laver Cup (@LaverCup) September 23, 2022
היה כיף לראות אותו שוב, בפעם האחרונה. לקראת סוף המערכה השנייה הייתה דילמה, מצד אחד רצון לראות את המשחק מוכרע לטובת פדרר, מצד שני לא רוצים שזה ייגמר, לא רוצים להיפרד, תן לנו רק עוד רגע קסום אחד, עוד הברקה קטנה, טאץ' אלגנטי, נגיעת אמן. כך למשל באחת המכות של פדרר הכדור עובר דרך חור ברשת. תקלה. הראש יודע שזו מכה לא חוקית, נמוכה מדי, הכדור עבר רק בשל כשל טכני ברשת; אבל הלב, הלב נותן את הקרדיט למאסטרו, ששוב מצא את הפרצה והצליח להעביר כדור דרך חור קטנטן. כאילו רק הוא יכול.
וכמה סמלי שהמשחק האחרון היה לצד נדאל. שהפעם האחרונה שלו על המגרש היא לצד היריב המיתולוגי. ושוב, כמה סמלי שדג'וקוביץ' מביט בהם מהצד. הרי לדג'וקוביץ' יש מאזן חיובי מול שניהם. סביר מאוד להניח שהוא גם יעקוף אותם. סביר מאוד להניח שזה כבר היה קורה אילו לא היה מועף מטורניר אחד בגלל תקרית מוזרה, ולא מגיע לשניים בגלל נגיף מוזר. ושוב, ההיסטוריונים של המשחק יזכירו שלמעשה היריבות בין נדאל לדג'וקוביץ' היא עשירה יותר. יותר משחקים, יותר סלאמים, בוודאי שהרבה יותר שעות. הם ידברו בהיגיון, יראו נתונים, יסבירו ויפרטו. אבל למי אכפת ממספרים (מוחלטים ככל שיהיו) או מעובדות יבשות, הכל מבוסס על רגש, זיכרונות מתוקים, רגעים שרק בודדים יכולים לייצר. תודה ולהתראות.
