1. לנצח 0:30 את אפס
כמעט כל מי שמלווה את מכבי תל אביב מימיה הגדולים – אותם ימים שבהם אליפויות יורוליג רצופות נחתו ביד אליהו ולא באיסטנבול – זוכר את ציוות המילים "מאני טיים, טינה". זה מה שדריק שארפ נהג למלמל בזמן שזרק מקו העונשין, בדרכו ל-89 אחוזי קריירה. אז טינה, אשתו, כבר מזמן מרוחקת אלפי קילומטרים מרחוב יגאל אלון בתל אביב; ובוודאי שמוקדם ומוגזם להעריך לאן הגירסה הנוכחית של הצהובים תגיע העונה; אבל מתברר שכשהם מריחים מאני טיים – דברים מוזרים קורים.
* אתמול (חמישי) רצה מכבי ל-2:22 מול אנאדולו אפס, ול-7:23 ברבע הרביעי.
* בשבוע שעבר היא טסה ל-0:18 נגד אלבה ברלין, ול-7:22 ברבע האחרון.
* הטורקים פגעו ב-1 מ-14 מהשדה בעשר הדקות האחרונות, והגרמנים ב-3 מ-16.
* מכבי, שבתום הרבע השלישי פיגרה 77:55 במדד, הפילה בזמן שנותר את אלופת אירופה לקרשים עם נוקאאוט של 0:30. ומכיוון ש-0:30 זו תוצאה שמזוהה בכלל עם טניס, קשה להימנע מההכרזה: גיים, סט אנד מאץ'.
2. בעזרת ההאסל
עודד קטש, שהואשם בחלק מהמשחקים בכך שהגיב באיחור לאירועים על המגרש ו/או העמיד הרכבים לא מאוזנים ברגעי מפתח, היה זה שנטל הפעם יוזמה וקבע את הטון במצ'אפ שלו עם ארגין עתמאן. גם אם היה רוצה, מחפש ומשתדל, הוא לא היה מוצא הרכב אנרגטי, דינמי ונמוך מזה שהעמיד אתמול בדקות ההכרעה.
את הבליץ המוחלט והסופי, מ-67:68 ל-69:80, רשמה מכבי תל אביב עם לורנזו בראון, ג'ון דיברתולומאו וג'יילן אדאמס יחד, לצד בונזי קולסון בעמדת הפאוור פורוורד וג'וש ניבו כסנטר. למרות הנחיתות הפיזית לכאורה, כמעט כל התקפה מסודרת הגיעה בשלב כזה או אחר לצבע (בדרך ל-7 מ-10 לשתיים ברבע הרביעי). "Touch paint" כינה זאת חבר היכל התהילה ריק פיטינו, כשאימן בפנאתינייקוס והציב בפני שחקניו אתגר: בכל פוזשן, הם נדרשו לדאוג ששחקן בתוך אזור הצבע ייגע בכדור – גם אם רק בתור תחנת מעבר, ואפילו אם הנגיעה הזאת תוביל לבסוף לזריקה מבחוץ. כך דאג המאמן האמריקאי לריווח, לתנועה ולגיוון במשחק.
אז מכבי נגעה בצבע בהתקפה, ודחפה בהגנה את שחקני אפס לאחור. תחילה בלחץ על מחצית המגרש שלהם, ואחר כך, בהמשך, הרחיקה את יריביה מהסל. הטורקים – במקום לנצל את היתרון הפיזי שהועמד לרשותם – שיחקו לידי המארחת. שש התקפות היו להם מרגע שקטש העמיד את ההרכב הגמדי, ומה הם עשו? 0 מ-4 לשלוש, שלושה איבודים (עם ריבאונד התקפה אחד באמצע), וכפי שיכולתם לחשב או לנחש – 0 מ-0 לשתיים.
לאנאדולו יש אינספור יתרונות, שהופכים אותה לאחת הקבוצות הדומיננטיות והקטלניות ביורוליג זו השנה החמישית ברציפות (כן, גם העונה היא עוד תהיה דומיננטית וקטלנית, במוקדם או במאוחר). אבל לצד היתרונות הללו, וכיאה לקבוצה שהבסיס שלה רץ כבר כל כך הרבה זמן יחד, הרגליים של כוכביה עלולות להיות כבדות ועייפות בשלבים מאוחרים של משחקים אינטנסיביים; הבעיה הזאת החריפה במיוחד השבוע, לאחר שהיא כבר קרעה את עצמה בדרבי מותח שנקלע להארכה נגד פנרבחצ'ה. אז מכבי ניצלה זאת, העמידה את אותו הרכב גמדי, הפגינה Hustle לכל אורך המגרש, פירקה באלגנטיות את הלחץ שניסו להערים עליה בצד הנגדי, וגרמה לאפס להחזיק את הריאות ולעתמאן להניף דגל לבן.
מה תיקח איתך מהמשחק הזה, נשאל המאמן הטורקי בסיום, והשיב: "כלום". יש משהו בתשובתו המעמיקה.
3. מחיר שילובו מחדש של לארקין
הדרך לאותו רבע רביעי מופלא הייתה רצופה חריקות ותסכולים מבחינתה של מכבי תל אביב. לאחר הפתיחה המוחצת (11:21), הרבה קטש לבצע חילופים: חלקם כדי לאפשר מנוחה לשחקנים המרכזיים, אחרים בשל הסתבכות עבירות, ורבים בשל העובדה הפשוטה שלא כל המחליפים הצליחו להשתלב בשטף המשחק. בלשון המעטה.
כך או כך, שום הרכב לא קיבל יותר משתי דקות רצופות יחד על הפרקט, והבלאגן חילחל. במהלך הרבע האחרון, אגב, ביצע המאמן ארבעה חילופים בסך הכל (עד לשניות הסיום, כשהמשחק כבר הוכרע למעשה).
למזלם של הצהובים, הם קיבלו את אנאדולו אפס בנקודת זמן בעייתית – בדיוק במשחק שבו שיין לארקין חזר ליורוליג, בפעם הראשונה מאז הנפת הגביע בבלגרד, אי אז לפני יותר משבעה חודשים. הצמד ואסה מיציץ' את וויל קלייברן סחב כמעט לבדו את העגלה עד כה, והתשובה לשאלה אם שובו של לארקין יפר את האיזון – ולו באופן זמני – תידחה למועד מאוחר יותר, מהטעם הפשוט: מספר 0 עוד לא באמת חזר, ולא ממש היה פקטור. הוא נראה אבוד וחלוד, וכל דקה שלו על המגרש גרמה לקבוצה כולה לשלם מחיר.
4. זריקת פרופורציה למתדרכים
לפני פחות מחודש הפסידה מכבי תל אביב במינכן, ומיד בסיום המשחק נשלחו הדלפות מכוּונות מצד גורמים בהנהלה, בדבר כינוס ישיבה לדיון בעתידו של קטש. זה מה שבחרו במועדון הכי מתוקשר בישראל (ומחוצה לה, כך נראה) לעשות עם פרוץ המשבר הראשון של העונה: לא לגבות, ולא לחפש פתרונות, אלא להרעיד את כס המאמן. מאז הספיקה הקבוצה לאבד את אלכס פויתרס ואת ווייד בולדווין, והפלא ופלא, היא רצה לארבעה ניצחונות בחמשת המשחקים האחרונים.
זה לא מובן מאליו, כי אפשר לראות מה קורה בקבוצות אחרות כששני שחקני מפתח חסרים; פנרבחצ'ה, שעד לא מזמן שייטה בקלילות לפסגת הטבלה, נקלעה לחמישה הפסדים רצופים בכל המסגרות ללא סקוטי ווילבקין וג'ונתן מוטלי; אולימפיה מילאנו החבולה והחסרה חיברה תשעה הפסדי יורוליג רצופים (שהומתקו בינתיים בשלושה ניצחונות) בלי שאבון שילדס, וברוב הזמן גם ללא קווין פאנגוס וג'יג'י דאטומה; אפס נמצאת במאזן 8:8, שבוודאי היה משתפר פלאים אם לארקין היה בסביבה לאורך כל הדרך.
בהיעדרו של בולדווין, קיבל קטש מהגארדים האחרים את השדרוג שספק היה מעז לבקש מלכתחילה: במשחק אחד אדאמס כיכב, באחר דארן היליארד האבוד הצליח להפציע, ולפחות במשחקי הבית – תמיד היה לו את דיברתולומיאו שינפק את הפעולות הקטנות והגדולות בתזמונים מדודים. אתמול, לדוגמה, כל סל שלו הגיע ברגעים שבהם ההתקפה נתקעה והבצורת איימה להגיע; בין לבין הוא סחט עבירת תוקף, חטף כדור וקבע שיא נקודות עונתי.
ויש עוד אחד, איזה בראון, שקלע אתמול 11 נקודות מה-23 הקבוצתיות ברבע הרביעי, ומוכיח בכל פעם מחדש שעליו אפשר לסמוך.
הסיפור שמאחורי החיסרון של פויתרס משמעותי ומורכב הרבה יותר, ולא רק בגלל שלשובו אין תאריך יעד מוגדר; לא נעים לכתוב זאת, אבל ההשבתה הזאת חילצה פקקים ואילצה את קטש לפתור בעיות שנדמו עד לא מזמן כמבוי סתום.
ניבו הפך הרבה יותר חד ומשמעותי, ומשחק במקומות שמתאימים לו יותר; עקומת הלמידה והשיפור של ג'רל מרטין מתחילה לקבל ממד אקספוננציאלי, וספק אם זה היה מתאפשר כל עוד הסנטר המקורי נותר בסביבה; רומן סורקין פורח (לא אתמול); והצהובים קיבלו גם את קולסון כאלטרנטיבה ליצירת הרכבים שונים ולא שגרתיים, שהסתיימו הפעם באופן סמלי בסל לא שגרתי שירד מתקרת ההיכל.
גם אם תפסיד בעוד שבוע במדריד, מכבי תל אביב תסגור את הסיבוב הראשון במאזן חיובי. לשם הפרופורציה, דבר כזה קרה לה רק עוד פעמיים בשבע שנות קיומה של היורוליג כליגה.
5. מ-2014 ועד 2023, שום דבר לא נלמד
התשובה של קטש לתדרוכים ולהדלפות נגדו ממינכן הגיעה ברגע של חולשה ו/או פליטת פה, בתוך שמחת הניצחון על אנאדולו אפס. "אני מקבל אנרגיות מהצוות ומהשחקנים שלי, והייתי שמח לקבל את זה גם מעוד מקומות", אמר למצלמות הטלוויזיה, ומיד אחר כך התחרט והודה בטעות.
אבל למרות הבעת החרטה, הדברים הללו פותחים צוהר למה שעובר מאמן במכבי תל אביב. לא רק קטש, מן הסתם. כשהמילים הללו נשמעו, קשה היה שלא להיזכר בנאום "הברווז הצולע" של דיוויד בלאט ב-2014. גם הוא, בדרכו לזכייה ביורוליג, התמודד עם מסרים דומים והיה על סף פיטורים – בערך בשלב הזה של העונה.
אז הבוסים של קטש בוודאי לא שמחו לשמוע את הדברים, וחלקם מן הסתם התרגז; אבל זה, יותר מהניצחונות שנערמים ומהמאזן החיובי שנוצר, יכול לשמש עבורם כשיעור לחיים. מהצד נראה שלא כל כך כיף לעבוד במועדון הזה, ולפני סיעורי המוחות על מערכי סקאוטינג, בניית סגלים ומכירת מינויים – את הבעיה הזאת, שמתחילה בהם, הבעלים צריכים לפתור.
מה דעתך על הכתבה?