"הכאב הפיזי מתגמד לעומת הכאב הנפשי. הגעגועים, החלומות, ימי חמישי ביד אליהו. תמיד פינטזתי שרפי גינת קורא שוב בשם שלי. מעולם לא חזרתי לבקר בהיכל כאוהד. לא כי שכחתי, אלא כי קשה לי להיות שם. אני רוצה לזכור את יד אליהו מהמקום של שחקן. לא רוצה לקלקל את זה עם שום הרגשה אחרת".
כך, כשהוא נחנק מדמעות, סיפר עודד קטש בהודעת הפרישה שלו מכדורסל ב-2004. ארבע שנים וחמישה ניתוחים אחרי משחקו האחרון בקריירה, בגיל 25 בלבד, הוא הפך מהכוכב הכי נוצץ לדמות הכי טרגית בספורט הישראלי.
והלילה – שוב ביום חמישי, שוב ביד אליהו – כשהאוהדים בשער 11 קראו לו אליהם, ושירת "עודד מלך ישראל" בקעה מיציעי ההיכל, סגר קטש את מעגל חייו. בלי לשאול אותו על כך, ברור שדווקא שיר השחקן הזה שהוקדש לו בשנות ה-90 עורר בו צמרמורת. לא ברור איך תסתיים העונה הזו של מכבי תל אביב, אבל מדמות טרגית הוא חזר סוף סוף להיות כוכב נוצץ.
את האושר על פניו של קטש, ההוא שלא מחצין רגשות, קשה היה לפספס אתמול. כשחזר העונה ליד אליהו כמאמן, לא הזיכרונות מימי חמישי בגופייה מספר 10 הציפו אותו, אלא דווקא הקדנציה המוקדמת והמיותרת על הקווים ב-2007. במקום הקהל שהפך אותו לכוכב רוק, הגיע דור חדש שקיבל אותו בחשדנות. ולצד ההנהלה שבעבר הייתה מוכנה לתת לו צ'ק פתוח כדי שימשיך ללבוש צהוב, הגיע הדור הבא שהגיש לו כתף קרה.
קטש מתהלך בין הספסל למגרש בהיכל כשעתידו עדיין לוט בערפל. לורנזו בראון ורומן סורקין כבר חתמו, ווייד בולדווין וג'ון דיברתולומיאו סיכמו, גם בונזי קולסון וג'רל מרטין יישארו, אבל יש אחד שהביא את השחקנים הללו לעונות השיא בקריירות שלהם. הסעיף שמחייב מבחינה משפטית את מכבי תל אביב להשאירו לא יופעל לפני שיזכה, אם יזכה, באליפות המדינה; בעולם מתוקן, לאור מה שהוא וקבוצתו עשו בחודשיים האחרונים, ההודעה על הארכת חוזהו הייתה אמורה לצאת כבר.
"מה שהכי קשה לי זה שאנשים ואני לא ראינו את ההכי טוב שלי. אני מרגיש היום שחקן טוב יותר מאשר כשהפסקתי לשחק. אני כמו צייר בלי צבעים. מעבר לכסף ולתהילה, לדברים מסביב, איתם אני יכול להתמודד, הכאב הכי גדול זה אובדן היצירה. כשאני מדבר עם אלוהים אני שואל אותו למה, אבל בעיקר מודה לו, כי זכיתי".
מאחורי כל ספורטאי, בעצם מאחורי כל אדם, עומד סיפור אנושי שמעצב אותו והופך אותו למי שהוא. אחרי הקדנציות המוצלחות בהפועל ירושלים ובנבחרת ישראל, והעוול שנעשה לו בפנאתינייקוס, קטש ישב בבית והיה מתוסכל. לפני שנה, באחת משיחותינו, הזכרתי לו את מילותיו מ-2004 – "אני מרגיש היום שחקן טוב יותר". הוא הודה שהתחושה הזו חזרה אליו. "דווקא אחרי עונה שלמה בצד, וההזדמנות להסתכל שוב על המשחק מפרספקטיבה מעט אחרת, אני מרגיש שהחכמתי", אמר לי. "כן, עכשיו אני מרגיש מאמן טוב יותר. אני רק מקווה שהפעם תהיה לי הזדמנות להראות את זה".
אז הנה, ההזדמנות הגיעה. לא בלי קשיים, ולא בלי טעויות בדרך. קטש הבין וידע שאת ההזדמנות שלו להפוך ל"מאמן יורוליג", המועדון הזה שלא באמת קיים, הוא יקבל רק מתוך משבר של קבוצה כזו או אחרת – בעיקר כזו שתזכור לו את ימי התהילה כשחקן. לכן לא היה יכול לסרב לפני שנתיים לפנייה מפנאתינייקוס, אף שהיה נטוע באזור הנוחות בירושלים ולמרות שידע בדיוק איזה סיכון הוא לוקח על עצמו; לכן היה חייב להיענות בקיץ להצעה ממכבי תל אביב, גם אם הבין שהוא בא כברירת מחדל.
קטש היה חייב לקחת את הסיכון בחזרה להיכל, ולא חשש להסתכן. היום קל להגיד שבולדווין הוא שיחוק, אבל אף אחת מהקבוצות הגדולות לא רצתה לגעת בו בקיץ. והיום ברור מאליו שהוא ובראון מרכיבים את אחד מצמדי הגארדים הטובים באירופה, אבל רק לפני חודש עוד היו כאלה שטענו כי הם לא מסוגלים לשחק יחד. שני השחקנים הללו הם רק ההתחלה; דיברתולומיאו וג'ייק כהן כבר נשלחו לטקסי היכל התהילה ולשלב שבו מתרפקים על זיכרונות, ונורמלו לכדי שחקנים מרכזיים; ג'וש ניבו לא ראה כדור במשך חודשיים, ולפתע הפך לסנטר הכי אתלטי ביורוליג; אפילו ההימורים על הרוקיז במפעל, מרטין ובעיקר קולסון, התבררו כמדויקים.
גם את העונה שעברה סיימו הצהובים במקום החמישי ביורוליג, והפכו לסטטיסטים בסדרה מול ריאל מדריד. אפילו אם העונה הזו תיגמר באופן דומה נגד מונאקו, הבדל מהותי ומשמעותי אחד כבר יש בין הקבוצה הנוכחית לקודמתה: ביד אליהו הונח בסיס לסגל שיכול לרוץ למרחקים ארוכים, ולהחזיר את המועדון הזה למקום שבו לא יוותר לעצמו; המקום שבו כניסה לשמינייה הראשונה ביורוליג היא הבסיס, ולא ההישג.
מונאקו היא הפייבוריטית לניצחון בסדרה, אבל מכבי היא בערך היריבה האחרונה שמישהי מארבע הגדולות רצתה לקבל. לפרטיזן בלגרד יש את הקהל העצום והמאמן העצום עוד יותר, ולפנרבחצ'ה יש את העומק ואת ההשחקנים המנוסים והמוכחים – אבל לה יש את האולם הביתי הכי מובהק, את הרעב ששמור לאימפריות פצועות, את הקו האחורי הכי קרוב לשלמות וגם מאמן שהולך ומשתפר ומשפר ומביא את שחקניו לשיא.
מאז המעבר לפורמט הליגה, הצליחה מחצית מהקבוצות הנחותות לכאורה לבטל בשבוע הראשון את יתרון הביתיות. רק 10 מ-20 הסדרות הגיעו ל-0:2 של המארחת, ואל תטעו: באירופה הביטו על שלל התרחישים וידעו שאף אחד לא רוצה להחליק בטעות בבית מול הצהובים מתל אביב, ולהגיע למצב שבו יהיה חייב לנצח ביד אליהו כדי לשרוד. עכשיו זו הצרה של מייק ג'יימס.
"אני מאמין שאהיה מאמן שקט. לפעמים מבט אחד שווה אלף מילים".
אז נכון, העמידה שלובת הידיים על הקווים, בזמן שקבוצתו סופגת סטריקים וריצות, יכולה לפעמים להוציא את האוהדים מדעתם. בצדק, יש לומר. אבל מספיק לראות את החיבוקים שמקדישים לו האקסים ביורוליג (מריו הזוניה אתמול, יואניס פפאפטרו במשחק מול פרטיזן בלגרד, נמאניה נדוביץ' במפגש עם הכוכב האדום בלגרד) כדי להבין שיש משהו ממגנט בשקט הנפשי שהוא מקרין על שחקניו. זה פחות סקסי מהפנים המאדימות והמסגילות של אוברדוביץ' ופחות מלהיב מהשואו האדיר של פיני גרשון, אבל גם לזה יש משמעות שאי אפשר לבטל אותה או לזלזל בה.
קטש ניצח העונה את אטורה מסינה וארגין עתמאן, את יורגוס ברצוקאס ואנדראה טרינקיירי, את סרג'יו סקאריולו וצ'וס מתאו, וגם את מאמניו לשעבר דימיטריס איטודיס וז'ליקו אוברדוביץ'. הגולגלות הללו מייצרות חגורה די צפופה, והמבחן הגדול שלו הגיע אחרי ההפסד לאלכסנדר דז'יקיץ' בגמר גביע המדינה. דווקא אז, ברגע השפל, הוא ידע לאסוף, לצופף ולחבר. כמו שהמאמנים הטובים באמת עושים. עכשיו יש לו אוברדוביץ' אחר על הראש.
"לזה חיכיתם, הא?", אמר במבוכה כשניגב את הדמעות הראשונות במסיבת העיתונאים ב-2004. אתמול, לפני שירד לחדר ההלבשה, שרו לו האלפים ביציע "עודד תחייך, עודד תחייך". לזה הם חיכו, הא?
