1. הריקנות שהביאה לאדיבות של מנצחים
שער הכניסה לסאל גסטון מדסין נמצא בשטח של נסיכות מונאקו, אבל הרחוב שממוקם ממש מעבר לכביש שייך כבר לצרפת. גבולות הריבונות הם דמיוניים ואינם נראים, ומייצגים באופן סמלי את סדרת המתח שהסתיימה אמש (רביעי) באולם הקטן והמיוזע – וגם את הדומה והשונה בין הקבוצות שהשתתפו בה.
לאור היריבות רוויית העקיצות והעצבים שנולדה בשבועיים האחרונים, ייתכן שהמשפט הבא ירגיז את אוהדי מכבי תל אביב, אבל כשקבוצתם מביטה כעת במראה – היא יכולה לחזות בדמותה של מונאקו משתקפת ממנה. או לפחות לקוות לכך. לנציגה הראשונה של הליגה הצרפתית בפיינל פור מאז 1997 יש היסטוריה הרבה פחות מפוארת מיריבתה הישראלית, אבל הצהובים מזכירים כיום את המקום שבו המונגאסקים עמדו לפני שנה; סגל חדש ומפוצץ בכישרון, שהתגבר על קשיים, התחבר, רקד וכיכב, והגיע עד כדי כמה דקות מהעפלה לפיינל פור.
4:45 דקות לסיום המשחק החמישי, אשתקד בפיראוס, העלה דונאטאס מוטייונאס את מונאקו ליתרון 80:81 על אולימפיאקוס. דווקא אז רצו היוונים ל-2:9, כשקוסטאס סלוקאס קלע תשע נקודות בכ-200 שניות, והפנטזיה נגמרה. כך קרה אתמול, אבל בדיוק להפך: כשעל השעון חמש דקות, קבע ג'רל מרטין 76:79; המפסידים מאשתקד הפכו למנצחים. ג'ורדן לויד – לא בלי עזרה של פלופים שראויים להילמד בבתי ספר לכדורסלנים מתחילים – רשם עשר נקודות ב-56 שניות, והחלום שלו ושל חבריו התגשם.
הריקנות שמייק ג'יימס חש בעונה שעברה, בבוקר שאחרי ההפסד המכריע, היא זו שהביאה לציוץ הבלתי אופייני שכתב הלילה – ציוץ שכולו אדיבות של מנצחים. מונאקו התאוששה בעזרת שמירה על הבסיס והשלד, ביצעה חיזוקים והלחמות במקומות הנכונים, והפכה את הפנטזיה מ-2022 למציאות ב-2023. אם מכבי תלמד את השיעור הזה ממנה, היא בהחלט יכולה להגיע לסיטואציה דומה ב-2024.
2. לבחור את הרעל שלך
מכבי תל אביב הפסידה והודחה, אבל ווייד בולדווין הוא שחקן של פיינל פור. 19.8 נקודות בסדרה (27 אתמול). 63.1% לשתיים (5 מ-6 אתמול). 50% לשלוש (5 מ-7 אתמול). 5 ריבאונדים בממוצע (6 אתמול). 5.8 אסיסטים (7 אתמול). מדד 24 (35 אתמול).
אבל לבולדווין הייתה בעיה, כי הוא נותר בדד. מסך המובילים הקבוצתיים העלה תמונה מדהימה; הגארד דורג אמש ראשון בקבוצה ב-10 מ-11 קטגוריות סטטיסטיות (היחיד ששבר לו את ההגמוניה היה ג'ון דיברתולומיאו עם 100% מהעונשין), בעוד למונאקו היו שישה מובילים שונים באותה טבלה בדיוק.
במחצית הראשונה קיבלו המארחים את ג'יימס בשיא תפארתו, בעוד יאקובה וואטארה סיפק (שוב) את האקס פקטור. במחצית השנייה לויד השתלט על המשחק, ואלי אוקובו התעורר לחיים מתרדמת שנמשכה תשע מחציות. ומכבי? היא נותרה תלויה לחלוטין בשחקן אחד. שחקן על, שחקן פיינל פור כאמור, אבל שחקן אחד.
את לורנזו בראון אי אפשר להגדיר כלוזר, כשעוד לא חלפה שנה מאז התצוגות ההרואיות שלו בשלבי הגמר של היורובאסקט. וכשמדברים עליו ועל בולדווין בתור צמד הגארדים הטוב ביורוליג, זה ממש לא רק בגלל שותפו. מכבי תל אביב לא הייתה מגיעה בכלל לאן שהגיעה בלעדיו.
אבל הסדרה הזו הבליטה את נקודות התורפה שלו: לאורך כל המסע – למעט רגעי הבליץ במשחק הרביעי – הוא לא מצא דרך להתמודד עם האתגר הפיזי שמונאקו הציבה מולו. ואתמול, כשהבעיות הלכו והחריפו, והתסכולים הצטברו עד כדי התפוצצות, הוא רק שקע לתוך עצמו ולא הצליח לאתר דרך חלופית לתרום.
עודד קטש היה צריך לבחור את הרעל שלו. האם ללכת עם השחקן שהביא אותו עד הלום, למרות חולשתו? או להמר על שחקן אחר שינסה להתבלט לצד בולדווין, דוגמת דיברתולומיאו או אפילו דארן היליארד כסקנד גארד? הוא בחר באופציה הראשונה, אולי הטבעית, והיא הפילה אותו.
3. לאן נעלם רומן סורקין?
"במבט לאחור תמיד רואים 6/6", אמר מי שאמר, ולכן – בדיעבד – שובו של אלכס פוית'רס הפר את האיזון בקו הקדמי השברירי ממילא. ג'וש ניבו חזר שלושה חודשים לאחור, רומן סורקין נעלם ונאלם דום, שלשה של מרטין הפכה לגול, וגם פוית'רס עצמו לא היה מספיק טוב וחד כדי להצדיק את הנזקים המשניים שנוצרו בתגובת שרשרת לעצם קיומו.
אל מול האנמיות ההתקפית שניבו הפגין אתמול, קטש שכח את פוית'רס על המגרש ונתן לו אשראי מוגזם. יש היגיון מאחורי ההחלטה להוציא את סורקין מהרוטציה, לאור כושרו בתקופה האחרונה, אבל במשך דקות ארוכות (ארוכות מדי) ספגה מכבי נזק משמעותי מהסנטר האמריקאי. הסגירות שלו הגיעו באיחור, והוא פיספס ריבאונדים בהגנה וטיפל באופן לקוי בחדירות של הגארדים.
מאמן נמדד בין היתר ביכולתו להגיב לשיבושים בתוכנית המקורית. בשבוע שעבר, אף שהוחלט "למחוק" את ג'ייק כהן, קטש הכניס אותו בלית ברירה והפך פיגור להצגה. גם אתמול לא נותרה ברירה, ובכל זאת סורקין נותר מיובש על הספסל. אם ניבו לא טוב, ופוית'רס גרוע, למה לא לחזור לסנטר הישראלי, לפחות לכמה דקות?
4. ג'ורדן לויד כמשל
הסגירה עם בראיין אנגולה והרצון להנחית את תמיר בלאט הם צעדים ראשונים ונכונים מבחינת מכבי תל אביב במחשבותיה לקראת העונה הבאה; חסרים לה רכז מחליף לגיטימי וסווינגמן עם רגליים בהגנה ויכולת קליעה טובה – שיהפכו את הקו האחורי למפלצת תלת ראשית בכל רגע נתון. וחסר לה עוד שחקן אחד, שלגביו ההתלבטות תהיה הגדולה ביותר.
סוד הקסם של הצהובים נבע בין היתר מכך שבראון ובולדווין הרגישו בנוח כזכרי האלפא הבלתי מעורערים בלהקה. על פניו, הדבר הנכון יהיה להנחית לצידם גארד שנמצא רמה אחת מתחתיהם מבחינת הבכירוּת שלו. אלא שלאור השבריריות שהתגלתה בבראון, וגילו שיתחיל לשמש פקטור ככל שהזמן יחלוף, מתבלט הצורך להשקיע מחשבה וכסף במחליפו של היליארד. ואם כבר עסקנו בהשוואות למונאקו, אז לויד הוא בדיוק זה שיכול לעשות את ההבדל ולענות על כל הצרכים הללו (גם בשל ההיכרות המוקדמת עם השניים).
אבל יותר מכל, מכבי תל אביב זקוקה לשחקן שיוכל להפיק תרומה משמעותית בשתי עמדות הפנים; אחד שיוכל לשחק גם לצד ניבו וגם לצד מרטין. הקבוצה הזו הייתה רחוקה ארבע דקות מהפיינל פור, למרות שהקו הקדמי שלה הוא החלש ביותר בין שש הראשונות ביורוליג.
5. להיות מונאקו
מכבי ויתרה לעצמה בשנים האחרונות, כשהציבה את הכניסה לפלייאוף כרף עליון שהופך אותה לכאורה לאובר אצ'יברית. למעשה, זה לא באמת כך. מקום בשמינייה אמור להיות נקודת הבסיס והפתיחה שלה – ולא ההישג שאליו היא כמהה להגיע אחת לכמה שנים.
אף על פי כן ולמרות הכל, העונה הזו היא סיפור הצלחה מבחינתה; לא בהכרח בגלל המקום החמישי. אפילו לא בגלל שלא רק נכנסה לרבע הגמר, אלא לשם שינוי גם ממש שיחקה בו. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהפעם, בניגוד לכל השנים הקודמות, לא תידרש ממנה מהפכה משמעותית בסגל. היא זקוקה לשיופים נכונים ולא רבים, כדי לקחת צעד קדימה ולהיות במקום שבו מונאקו נמצאת כרגע.
