החומר שממנו עשויות הגדות: כל מה שרציתם לדעת על פנאתינייקוס ומכבי ת"א

ריאל מדריד, אולימפיאקוס, ברצלונה ומונאקו היו בפיינל פור הקודם וינסו לשמור על מקומן. פנרבחצ'ה תקווה לחזור לאירוע אחרי חמש שנות היעדרות, ואם באסקוניה תפתיע – זו תהיה הופעתה הראשונה במעמד אחרי שמונה שנים.

שלוש משש הקבוצות הללו יטוסו בחודש הבא לברלין, אבל הקאמבק הנוסטלגי והמרגש ביותר ייצא בכל מקרה מהסדרה בין פנאתינייקוס למכבי תל אביב: האם הצהובים יתברגו בין ארבע הגדולות של היורוליג לראשונה זה עשור, או שהיוונים יגיעו לשם אחרי 12 שנות בצורת?

ב-2000 נפגשו שתי הקבוצות בגמר היורוליג של פיב"א בסלוניקי, ופאו ניצחה. כעבור שנה נקמה בה מכבי בגמר הסופרוליג בפריז. חלפה שנה נוספת, והיוונים ניצחו את הישראלים בדרך לגמר היורוליג בבולוניה. ב-2005 נרשם קרב נוסף בחצי הגמר, הפעם במוסקבה, והגיע תורם של הצהובים. בפריז 2011 נרשם גמר שלישי בין השתיים, ופנאתינייקוס חגגה. שנה חלפה, והיא העפילה לפיינל פור האחרון שלה עד כה על חשבון היריבה הוותיקה מתל אביב.

הפרק השביעי במיתולוגיה מגיע אחרי הפסקה ארוכה, ומבטיח רבות. שוב זה קורה במוצאי חג הפסח ביוון, כמו בגמר לפני 24 שנים, ושוב עודד קטש מככב – אבל הפעם הוא בצד הצהוב, עם חולצה מכופתרת וז'קט, ולא יקלע (כנראה) 17 נקודות.

"כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: פאו, מכבי וקטש", נכתב (בערך) בהגדה. לפניכם המדריך המלא לסדרה, שיביא את המצ'אפים הגורליים, הנתונים החשובים יותר וגם אלה שהרבה פחות.

לוח הזמנים המלא בסדרה

* משחק 1: מחר (שלישי), 20:30, אואקה

* משחק 2: חמישי, 21:15, אואקה

* משחק 3: שלישי הבא, 20:00, בלגרד ארנה

* משחק 4*: חמישי הבא, 21:45, בלגרד ארנה

* משחק 5*: רביעי, 8 במאי, אואקה (טרם נקבע מועד סופי)

המוחות: עתמאן – קטש

נתון אחד: קטש עוד לא היה בפיינל פור כמאמן, וארגין עתמאן רוצה לשוב אליו בפעם השישית בקריירה. את הופעת הבכורה שלו, אגב, קילקל יריבו הישראלי, שקלע חמש נקודות בניצחונה של פנאתינייקוס על אפס פילזן בחצי הגמר בסלוניקי 2000.

מכבי ניצחה העונה את פאו בשני המפגשים הישירים ביניהן, אבל לא כדאי להפריז בחשיבות התוצאות הללו, מרשימות ככל שיהיו; במשחק הראשון באואקה, היוונים עוד היו רחוקים מלהתחבר וחסרו את קנדריק נאן שטרם הגיע; במשחק השני בבלגרד, קוסטאס סלוקאס היה מושבת בגלל פציעה (בנוסף ללוקה וילדוסה) וזה השפיע גם על שחקנים אחרים, בראשם מתיאס לסור שלא ראה כדור כמעט לאורך כל הערב.

לא מן הנמנע שקרב המוחות יכריע מי מבין השניים יוכרז כמאמן העונה ביורוליג. חזרתה של מכבי תל אביב לפלייאוף, בעונה שבה קיימה עד כה 34 משחקים מחוץ לבית, היא לא פחות ממדהימה. אלא שגם לעתמאן יש טיעונים מנצחים: 11 מאמנים שונים עברו באואקה מאז ז'ליקו אוברדוביץ', ואחרי שלוש עונות רצופות שלה בין שלוש האחרונות בטבלה, הוא הטיס אותה עד למקום השני – והוכיח למי שעדיין לא האמין בו שהשושלת של אנאדולו אפס לא הייתה מקרית. אם גם יחזיר אותה לפיינל פור, לא תהיה בכלל שאלה מי המאמן שביצע את הדרך המרשימה ביותר לטופ.

קטש שולט יותר בקבוצה שלו, שחקניו מחוברים אליו יותר מאשר לעתמאן (תשאלו למשל את וילדוסה, שספג ממנו ביקורת פומבית קשה רק לאחרונה) והוא התמודד עם תנאים קשים יותר בגלל המלחמה. הטורקי בא עם הרבה יותר ניסיון; אף שנראה לעיתים כי ההכנה של פאו לוקה בחסר, והיא לא תמיד מוכנה ליריב או מתאמצת במיוחד לנצל את נקודות התורפה שלו, קשה לקחת ממנו את ניהול המשחק המבריק, את ההתאמות תוך כדי תנועה (שחשובות כל כך במהלך סדרת פלייאוף ארוכה) ואת השורה התחתונה: האיש מצליח במקומות שסבלו מאינספור כישלונות לפניו. נקודה.

האקדוחנים: נאן – בולדווין

נתון אחד: נאן הצטרף לפנאתינייקוס במחזור השביעי, כשעוד הייתה בתחתית הטבלה עם מאזן 4:2 (33% הצלחה). איתו היא על 7:21 (75%), ובלעדיו היא כנראה לא שווה מקום שני – ואפילו לא קרוב אליו. הוא לא ירד מדאבל פיגרס כבר 15 משחקים ברציפות, ובשמונת האחרונים הקפיץ את אחוזי השלשות שלו מ-31.7 ל-51.1 (23 מ-45).

שני הכוכבים הגדולים של הקבוצות כבר החלו לחמם מנועים לקראת הסדרה הזו. נאן, שבכלל היה אמור לחתום בקיץ באולימפיאקוס, שינה לפאו את העונה. אחרי כמה שבועות של התאקלמות קשה אך מהירה (וגם מובנת והגיונית) באירופה, הוא הפך למפלצת התקפית שכמעט לא יורדת מהמגרש.

קרב האקדוחנים הזה כבר החל באינסטגרם. נאן הכתיר את עצמו ל"שחקן ההתקפה הטוב ביותר ביורוליג", ווייד בולדווין הגיב כי "הוא לא יכול לקרוא לעצמו מספר 1 כשיש אנשים כמוני וכמו מייק ג'יימס, קינן אוואנס ומרקוס הווארד, שקלעו יותר ממנו", ונענה על ידי יריבו מאתונה כי "אני לא נכנס לוויכוח עם מישהו שמחזיק בממוצע קריירה של שלוש נקודות".

זה יהיה המצ'אפ הפיקנטי, המרתק וכנראה גם הפרודוקטיבי ביותר בסדרה, אבל האם הוא גם זה שיכריע אותה? בהנחה ששני הכוכבים יגיעו, כך או אחרת, למספרים הקבועים שלהם – לא מן הנמנע שגורל המנצחת ייחרץ דווקא במקומות הפחות מובנים מאליהם.

בפועל, מי שצפוי לשמור על בולדווין הוא בכלל ג'ריאן גרנט. בעונת הבכורה שלו ביורוליג (הספסל של אטורה מסינה במילאנו לא נחשב), הגארד שהגיע מטורק טלקום אנקרה מאיים לנשל את אדי טבארס מתואר שחקן ההגנה של המפעל – ומעטים יכולים להקשות על הכוכב הצהוב יותר ממנו. אלא שגרנט סובל לאחרונה מפציעה בברך, והשאלה הגדולה היא אם הוא לא יצא מקצב משחק ויפגין את הכושר הנדרש כדי להתמודד עם האתגר הקשה שמצפה לו.

המנהלים: סלוקאס – בראון

נתון אחד: 15 נקודות, 63.3% לשתיים, 54% לשלוש, 91.6% מהעונשין, 4 ריבאונדים, 8.3 אסיסטים, 1.6 איבודים, מדד 22.3. אלה מספרי ה-MVP שהעמיד סלוקאס בשמונת המחזורים האחרונים של העונה, מאז חזר מפציעה.

מכבי תל אביב הביאה את עצמה לסיטואציה די נדירה: יש לה שלושה כוכבים (בולדווין, בונזי קולסון וג'וש ניבו); אוסף שחקנים משלימים שכל אחד ואחד מהם יודע מה תפקידו ומה מצופה ממנו, ומבצע זאת בצורה נהדרת; ובצידם עומד סימן שאלה אחד: לורנזו בראון. כתבנו זאת כאן בשבוע שעבר, ונחזור גם עכשיו. אם הצהובים הרוויחו בחזרה את בראון הישן והטוב, הוא מסוגל לקחת אותם לרמה אחרת (או במילים אחרות – לפיינל פור). ואם ההצגה שלו בפלייאין מול באסקוניה תתברר כהבלחה חד פעמית, הרי שהם עשויים להיתקל בקרוב מאוד בתקרת זכוכית.

יש אחד שלגביו כבר אין סימן שאלה. סלוקאס היה חתום על המהלך הרועש של הקיץ, כשעזב את אולימפיאקוס, ויתר על השלווה בשלהי הקריירה ויצא להרפתקה מתוקשרת בשורות יריבתה המושבעת. תחילת העונה לא בישרה טובות מבחינתו, ופציעה טורדנית הגבילה אותו ולעיתים גם השביתה אותו. אבל מאז חזר מפגרת הנבחרות והגביעים, הוא מגשים את כל הפנטזיות שהיו ממנו ומשכיח את העובדה שהוא כבר בן 34.

הרחפנים: לסור – ניבו

נתון אחד: 8 נקודות, 36.3% מהשדה, 57.1% מהעונשין ומדד 10.5. לא, אלה לא הממוצעים של מתיאס לסור בגרסתו הישנה כמחליף במכבי תל אביב (אם כי הם דומים להפליא), אלא המספרים שהעמיד נגדה העונה במדי פאו. מול יתר הקבוצות הוא העמיד 13.9 נקודות, 63.4% מהשדה, 66.4% מהעונשין ומדד 19.6.

היו רבים שפיקפקו בכדאיות המהלך של לסור, שעזב את החממה המפנקת של אוברדוביץ' בפרטיזן בלגרד לטובת חוזה עתק בפאו. אבל הוא לא הלך אפילו צעד אחד לאחור. אם נתעלם לרגע מסערת הסרטון שפורסם בסוף השבוע ביוון, ובו נראה (לכאורה) מכה בצורה קשה אדם שהתגרה בו, הרי שהצרפתי שוב מוכיח שהוא אחד הטובים באירופה בתפקידו – וממחיש מחדש את גודל הפספוס של מכבי שהעזה לוותר עליו לטובת אנטה ז'יז'יץ'.

במפגשים העונה נגד האקסית לא הצליח לסור להתבלט. סביר להניח שהיעדר החיבור בתחילת הדרך, והיעדרו של סלוקאס בהמשכה, מנעו ממנו להגיע למספרים הרגילים שלו. ואולי צריך לתת את האשראי לניבו בפרט, ולקו הקדמי הצהוב בכלל, שמצליחים להקשות על רוב שחקני הפנים ביבשת? התשובה לשאלה הזו תהיה מהותית בחידון של הסדרה הזו.

האסים: מיטוגלו – קולסון

נתון אחד: קולסון מאוהב באואקה. בשתי הופעותיו באולם המיתולוגי הוא קלע 29 ו-21 נקודות, פגע ב-14 מ-18 לשתיים וב-6 מ-11 לשלוש, קטף 14 ו-8 ריבאונדים, והגיע למדד 70 במצטבר.

היתרון המשמעותי של מכבי תל אביב אמור לבוא מעמדת הסמול פורוורד. עתמאן, כנגזרת מהסגל שלו ובהמשך ישיר לשיטה שהנהיג באפס, משחק רוב הזמן עם שלושה גארדים. זה אומר שמריוס גריגוניס או גרנט יתופקד למעשה בעמדה מספר 3, וזה מבטיח לקולסון יתרון אדיר על כל יריב שייקרה בדרכו; גם האלטרנטיבה של הטורקי – הרכב גבוה עם חואנצ'ו הרננגומס (או יואניס פפאפטרו) לצד לסור ודינוס מיטוגלו – עשוי להוליד מצ'אפ נוח למספר 50 בצהוב. קולסון לא היה בשיאו בתקופה האחרונה, ובמידה רבה הוא שחקן המפתח שיכול לעשות את ההבדל בין עונה מצוינת ואפילו מדהימה – לכזו שתוכתר כהיסטורית.

מן העבר השני עומד מיטוגלו. כשקטש אימן את פנאתינייקוס, הוא עוד היה שחקן מבטיח שרק התחיל לקיים. המאמן תיכנן להישאר באתונה ולבנות את הקבוצה סביב הסטרץ'-פור היווני. "הוא הנשמה של פאו", אמר בעבר. כל התוכניות השתבשו: דימיטריס פריפטיס החליף את הישראלי, טעה כשניסה להפוך את פפאפטרו המשלים לכוכב במיליון יורו, ומיטוגלו עזב לטובת אולימפיה מילאנו; הרומן הזה הסתיים בהשעייתו לשנה וחצי עקב שימוש בחומרים ממריצים, והעונה הוא חזר הביתה והפך מיידית לכוכב שהיה אמור להיות (למרות הציפיות הגבוהות מהרננגומס המאכזב).

מיטוגלו הוא בדיוק מסוג השחקנים שמקשים על מכבי: פאוור פורוורד גבוה וסולידי, עם כישורי ריבאונד מצוינים מצד אחד, וקליעה נהדרת מעבר לקשת מצד שני. הוא יכול להתברר כאס של הירוקים בסדרה הזו.

הדציבלים: אואקה – בלגרד ארנה

נתון אחד: פאו הפסידה בשבע סדרות הפלייאוף האחרונות שלה (שתיים מהן עם יתרון הביתיות), אבל הטירוף סביבה חזר בענק בחודשים האחרונים, וכל משחק ביורוליג הפך מראש לסולד-אאוט של 19 אלף צופים. לא סתם היא מדורגת במקום השני במאזן הביתי עם מאזן 3:14.

מכבי תל אביב, "בזכות" המלחמה, היא היחידה באירופה שצברה העונה כבר 20 ניצחונות מחוץ לאולמה המקורי; אמנם היא איבדה את הנכס הקרוי יד אליהו, אבל העובדה הזו עזרה לה כנראה להתרגל לשחק ללא תמיכת הקהל – וגם סייעה לה במשחקים ללא צופים (בניגוד גמור לפאו, שעשויה להתקשות ללא הדציבלים הקבועים במשחקיה).

בשורה התחתונה ובהסתמך על הנתונים היבשים, מכבי לא אמורה לעבור את פאו. אבל היא גם לא הייתה אמורה לעמוד על מאזן 4:14 בבלגרד הרחוקה, ולא הייתה אמורה להגיע ל-10:7 בחוץ, ולא הייתה אמורה לסיים במקום השביעי, ואולי גם לא הייתה אמורה לשייט בצורה כל כך מוחלטת לשמונה ניצחונות בתשעת המשחקים האחרונים. מי בכלל יכול עוד לזלזל בה?