מכבי תל אביב בכדורסל הפכה לנבחרת ישראל בכדורגל?

1. וויל ריימן היה אחלה. מה זה אומר בעצם?

וויל ריימן, בניגוד להתרשמות שעולה משיטוט ברשתות החברתיות, הוא כדורסלן לא רע. לא הכי מוכשר, לא הכי מלוטש, אולי גם לא הכי יעיל, ובטוח לא אחד שאמור להיות פקטור משמעותי ביורוליג. ואמש (שלישי) הוא עלה לפרקט בז'לגיריו ארנה וממש עשה את שלו. אבל ממש.

הוא לקח רק זריקה אחת לסל. זריקה משוגעת. בסוף שעון. לשלוש. והיא צללה פנימה. בכך, פחות או יותר, הסתכמה תרומתו ההתקפית. אבל באמת היה לו משחק טוב. מול השיטה של פנרבחצ'ה, שדוגלת בהרכבים גבוהים בכל רגע נתון, הג'ינג'י בצהוב התאים בעמדת הסמול פורוורד. והוא נלחם, והשתטח, ותרם עבירות, ושרד אפילו לאטמה שקיבל לפרצוף מבובאן מריאנוביץ'. וב-16 וחצי הדקות שבהן שותף, קבוצתו ניצחה 27:37.

אז מה הסיפור עם ריימן? ובכן, ריימן – עם רזומה של אפס נקודות ב-23 דקות ב"קריירת" היורוליג שלו עד אתמול – היה לשחקן השמיני ברוטציה של הצהובים. לשם השוואה, השחקן השמיני של הצהובים-כחולים עם הפסים, שירדו מאותו מגרש כמנצחים, היה בונזי קולסון.

נכון, עשינו כאן מניפולציה לא יפה (וגם לחטאי הכדורסל של שרונאס יאסיקביצ'יוס עוד נגיע), אבל כמעט די בנתון הזה כדי להמחיש כמה עמוקה בעיית העומק של מכבי תל אביב.

2. אלפא קאבה או מרקו גודוריץ'?

*כמעט* די, כי אפשר להמשיך: שלושה מתשעת מובילי היורוליג בדקות הם שחקניה של מכבי. ליוואי רנדולף, בעונת הרוקי שלו בגיל 32, צבר כבר יותר משלוש שעות באוויר (185:21 דקות בסך הכל, 30:53 בממוצע) – יותר מכל אחד אחר במפעל; ג'יילן הורד (29:50) מדורג רביעי; ותמיר בלאט הפצוע (28:35) תשיעי.

*כמעט* די, כי: שלושת השחקנים המובילים של מכבי בזמן משחק (הורד, רנדולף ורוקאס יוקובאיטיס) צברו יחד 95 דקות. שלושת מקביליהם בפנר (טאריק ביברוביץ', נייג'ל הייז-דייויס ודבון הול) עמדו על 79 בלבד. אז אולי אין הפתעה בכך שלביברוביץ' היה מספיק אוויר בריאות כדי לקלוע ברבע האחרון 10 מ-15 נקודותיו במשחק, ושהייז-דייויס רשם 18 מ-20 הנקודות שלו במחצית השנייה.

*כמעט* די, כי: כנגזרת ישירה של העומס על הבכירים, מתברר שעודד קטש מחק ארבעה שחקנים מהרוטציה; ג'ייק כהן, רפי מנקו, אלפא קאבה ועומר מאייר הגיעו בסך הכל ל-2:32 דקות. יחד. לעומתם, שחקנים מספר 12-9 בכותנות הפסים (מריאנוביץ', דיישון פייר, מרקו גודוריץ' וארתורס ז'גארס) ספרו 30:14 דקות משותפות. כלומר, קצת יותר מפי 12.

ו*כמעט* די, כי: קחו כדוגמה את סייבן לי. באחת ההזדמנויות, כשירד לספסל, נועם לוי התיישב לצידו עם לוח המאמנים ושירטט לו כל מיני דברים שמאמן או עוזרו אמור להסביר באימונים. והגארד, שעמד על 6 מ-6 מהעונשין ב-35 הדקות הראשונות, הוסיף 1 מ-4 בחמש האחרונות (שלוש החטאות גורליות במשחק שהוכרע על שתי נקודות. החישוב – עליכם). ייתכן שגם הוא היה עייף מדי? ואולי, מעבר להיעדר התיאום עם חבריו, העובדה שלא התאמן כבר שלושה שבועות במסגרת קבוצתית – כזו שמשחקים בה חמישה שחקנים מול חמישה שחקנים על מגרש שלם – קשורה למלטדאון שלו בסיום?

איבדה שליטא: מכבי תל אביב הפסידה 84:82 לפנברחצ'ה תופעת ליוואי: הטור של האוזמן על הפסד מכבי תל אביב לפנר בין שברון לב לאמונה: מכבי תל אביב פספסה הזדמנות בקובנה מכבי תל אביב בקמפיין לקהל הסרבי למשחק נגד ריאל מדריד

3. האשם תמיד

אז מי אשם? קטש, שיכול היה לתת יותר דקות לשחקנים בקצה הספסל שלו (לפחות כהן ומנקו) כדי להשאיר יותר אוויר לרנדולף ולהורד? ייתכן. או אולי מי שחושב שקבוצת יורוליג תחרותית – ומכבי, למרות הצרות ובזכות המאמן ושחקניו, היא חתכת קבוצה תחרותית – יכולה להסתדר כשהמצ'אפ בבכירות השחקנים הוא בין ריימן, כהן, מנקו וקאבה לבין קולסון, מריאנוביץ', פייר וגודוריץ'?

ולמה בכלל אנחנו משתמשים במונחי אשמה? כי מתברר שבזה עוסקים במכבי תל אביב. ועוסקים לא מעט. אוהדים, שצייצו והעבירו ביקורת על ההנהלה ברשתות, טוענים כי בימים האחרונים יוזמים בכירים במועדון שיחות פרטיות איתם. בהתכתבויות הללו מנסים אותם גורמים להבהיר, בין היתר, כי האחריות למצב שנוצר היא של הצוות המקצועי, שלא מעוניין בשמות המוצעים לו. אתם יודעים, המאליק פרסונסים של העולם. מה שנקרא, Blame game.

4. צבעים בלי צייר

בריאיון "50 על 50" שקיימתי עם קטש ליום הולדתו ה-50, לפני כשלושה שבועות, שאלתי אותו איזה שחקן באירופה היה מחתים – אם רק היה מקבל צ'ק פתוח. התשובה שלו אמרה הכל: "ווייד בולדווין, ג'וש ניבו, בונזי קולסון ולורנזו בראון".

מי שעקב אחרי משחקיה של מכבי תל אביב בשנתיים החולפות הפך למומחה בשפת גוף, בעיקר בכל הקשור לבולדווין. הגארד הפנומנל הזה יגיע העונה רחוק יותר מהאקסית המיתולוגית שלו, וייתכן שיוריד סוף סוף את הקוף מהגב ויגיע גם לפיינל פור ראשון בקריירה. אבל לא בטוח שהיא מתגעגעת אליו כמו שהוא מתגעגע אליה.

עצוב לראות את בולדווין משחק ככה. הבחירה שלו בפנרבחצ'ה הייתה חשודה מלכתחילה. את החופש שקיבל מקטש הוא החליף במשטר הטוטאלי של יאסיקביצ'יוס (איך הצלחתי להימנע משימוש במונח טוטליטרי?). את הכימיה עם רכזים דומיננטיים בדמותם של בראון ובלאט הוא החליף בהפיכתו למוביל כדור כמעט בלעדי. הטורקים לא ניצלו את פציעתו של סקוטי ווילבקין כדי לתקן את הטעות, אלא הביאו עוד תואם בדמות סקיילר מייז, שמצטרף להול וגודוריץ', ומייצר קו אחורי של שחקנים נפלאים שאיש מהם אינו רכז.

בולדווין נמצא הרבה על המגרש, אבל לא משחק. לא מאיים על הסל, ולא מסתכל עליו בכלל. לא לוקח זריקות מיד-ריינג'. לא חודר עד הטבעת. הוא כאילו מחפש לשתף את החברים, אבל לצד סל שדה בודד – מסיים עם אסיסט אחד. ועם אפס איבודים. ובלי חדוות משחק. ובלי רגש. ואפילו בלי אזהרה לעבירה טכנית, שתסגיר שבכלל אכפת לו.

כל הדברים האלה אמורים גם בנוגע לקולסון. ובעצם, לקבוצה כולה. בשבוע שעבר, אחרי המשחק הקודם בקובנה, חזרנו למשפט שטבע קטש ב-2004 – "צייר בלי צבעים". את פנרבחצ'ה, כרגע, אפשר להגדיר בצורה הפוכה: צבעים בלי צייר.

5. הפסד מפואר

איש לא ציפה ממכבי לנצח את המיליונרים של פנר. ולכן צריך להכניס לפרופורציה כל ביקורת על משחק שבו היא כמעט שלטה, וכמעט ניצחה, ובאופן מופשט: עשתה (לא כמעט. עשתה) בית ספר ליריבה עדיפה, איכותית, עמוקה וטובה ממנה בהרבה.

לניצחון עצמו זה לא הספיק, ובאיזשהו מקום נכנסה אלופת המדינה לעידן "ההפסדים בכבוד". כאילו הייתה נבחרת ישראל בכדורגל.