חגיגות האליפות ההיסטורית של הפועל ירושלים ב-2015 נכבו תוך זמן קצר. בכ"ט ביוני, ארבעה ימים לאחר הנפת הצלחת הראשונה בתולדות הקבוצה, כססו מנהליה, מאמניה, שחקניה ואוהדיה את ציפורניהם בציפייה לבשורה משמחת מכינוס הנהלת היורוליג בברצלונה. 11 שנים קודם לכן ויתרו האדומים על מקומם במפעל הבכיר מתוקף זכייתם ביול"ב קאפ, והתחרטו; הפעם, כך קיוו, הם לא יחמיצו את ההזדמנות. אלא שראשי הליגה דנו בזהותם של חמשת המועדונים שיקבלו כרטיס חופשי, והאלופה הטרייה מישראל לא נכללה ביניהם; דרושפאקה הועדפה על פניה, והשיקולים היו, איך נאמר בעדינות, שונים.
"דאצ'קה", כך היא מכונה בקיצור, לא נכנסה לליגה הבכירה באירופה בזכות הצלחה מקומית. למעשה, היא הוקפצה לשם אחרי עונה אחת בליגה הראשונה בטורקיה, שבה הודחה בסוויפ ברבע גמר הפלייאוף. למען האמת, גם היסטוריה מפוארת במפעלים יבשתיים לא הייתה לה, מסיבה אחת פשוטה: היא לא הופיעה באף אחד מהם במשך 14 שנים רצופות. אבל היא עקפה את יריבותיה על הכרטיס הנכסף בזכות העובדה שתאגיד הענק "דואוש", שהחזיק אז במועדון, תמך ביורוליג כספונסר מרכזי.
הסיבוב של דרושפאקה בצמרת הענף היה חד, מהיר ומהדהד: בתוך שלוש שנים הספיקה הקבוצה לטפס בעקביות ובמהירות – מהטופ 16 בעונה הראשונה, עד לפלייאוף ביורוליג בעונה השנייה (דווקא בשיטת הליגה החדשה והמתאגרת), ומשם היישר לזכייה ביורוקאפ. היא התהדרה במנהלים מקצועיים מוערכים בדמותם של איברהים קוטלואי ומיטהאט דמירל, במאמן העל דיוויד בלאט ובכוכבי הווה ועתיד דוגמת סקוטי ווילבקין, בראד וונאמייקר, וויל קלייברן, אדריאן מוארמה ואנטה ז'יז'יץ'.
ואז הברז נסגר, והסרט נגמר. ככל שעלייתה לפסגה הייתה מהירה, כך זריזה וכואבת הייתה נפילתה. הערב (רביעי, 21:00) יתארחו הטורקים אצל הפועל חולון, בקרב ישיר על הכרטיס לטופ 16, ואולי רק לפליי אין, בליגת האלופות. סיפורה של דאצ'קה משלב בתוכו פוליטיקה, אהבה נכזבת, ספורטיביות ובעיקר – הרבה הרבה כסף.
דרושפאקה הוא מועדון ותיק, שנוסד ב-1914 וידע עליות ומורדות; ימיו הטובים היו בשנות ה-50 וה-60, שבמהלכן אף זכה בשתי אליפויות טורקיה והדיח את הפועל תל אביב בדרך לרבע גמר גביע אירופה לאלופות, אבל לאורך רובו המכריע של הזמן חסה בצילן של היריבות העירוניות באיסטנבול – פנרבחצ'ה, גלאטסראיי, אולקר (שהתאחדה עם פנר עד שנעלמה בעצמה) ואפס פילזן, שהפכה לאנאדולו אפס.
אלא שדרושפאקה, כארגון, אינו רק מועדון ספורט – אלא בראש ובראשונה מיזם חברתי. ב-1863 הוא הוקם כבית ספר ליתומים והפך לארגון הלא ממשלתי הראשון בטורקיה שמסייע לילדים בצרה; מאז ועד היום הוא נותר כזה, ורק לפני תשע שנים נפתחו שעריו גם בפני תלמידות יתומות. זה לא מקרי שבניגוד לקבוצות העילית במדינה, שנשענות על בסיס אוהדים ממועדוני הכדורגל, את יציעי הפולקסווגן ארנה אייש בעיקר אותו קהל צעיר שעבורו דאצ'קה היא חלק מהפעילות החברתית במוסד הלימודי.
בקיץ 2013, בעוד קבוצת הכדורסל של דרושפאקה תקועה במעמקי ליגת המשנה, גורלה השתנה. תאגיד "דואוש" לא רק הפך לספונסר המרכזי שלה, אלא רכש אותה למעשה מידי מועדון הספורט וניהל אותה בעצמו. זה עבד היטב, והנסיקה, כאמור, הייתה מהירה. לדאצ'קה הוזרם תקציב שנתי שנע סביב 20 מיליון יורו, ואולי מי שהמחיש טוב מכולם את מצבה האמיד היה שחקן מכבי תל אביב כיום.
כחודשיים לאחר פתיחתה של עונת 2016/17, עונת השיא של הקבוצה ביורוליג, היא הנחיתה את ז'יז'יץ', פרוספקט מבטיח בן 19 ובחירת דראפט טרייה בסיבוב הראשון. הסנטר הצעיר השתלב במהירות, ובעזרתו של צמד הגארדים וונאמייקר את ווילבקין התבלט ואף סייע לדרושפאקה לגנוב לרגע את יתרון הביתיות מידי ריאל מדריד ולפנטז על הפיינל פור, לפני שהטורקים נאלצו להיכנע.
בקיץ 2017 הגיע המועדון, שלא מבחירתו, לפרשת דרכים. יו"ר דירקטוריון "דואוש", פריט שהאנק, שמחזיק ברוב המניות בתאגיד, היה מאז ילדותו אוהד מושבע של פנרבחצ'ה בכדורגל. באותם ימים הוא שוכנע בידי נשיא פנר דאז, עזיז יילדירים, להעביר חלק מכספי התמיכה שלו לקבוצת הכדורסל של המועדון.
תהליך ההתנתקות של "דואוש" מדרושפאקה היה הדרגתי, אך מהיר. בעונה הראשונה חילק התאגיד את כספי התמיכה שלו בין שתי הקבוצות, עשרה מיליון יורו לכל אחת, ובלאט הצליח לבנות קבוצה מנצחת שתזכה ביורוקאפ. הוא עשה זאת בלי וונאמייקר, הכוכב הבלתי מעורער, שסימן את שינוי המגמה, עבר לז'ליקו אוברדוביץ' בפנרבחצ'ה והמשיך לקבל משכורת מאותו מעסיק.
בעונת 2018/19, הודות לזכייה במפעל המשני, דאצ'קה חזרה ליורוליג – אבל בגירסה רזה ושונה לחלוטין. בלאט עבר לאולימפיאקוס, ווילבקין למכבי ושאר השחקנים המרכזיים התפזרו בין קבוצות שונות. "דואוש" השלימה את המעבר לפנר, והירוקים-שחורים העמידו תקציב זעום שנע בין ארבעה לחמישה מיליון יורו; הם סיימו במקום האחרון בעונתם האחרונה במפעל הבכיר.
חברת האדריכלות והבנייה "טקפן" החזיקה את הקבוצה עם הראש מעל למים, וניסתה להותיר אותה תחרותית. זה לא היה זה: ב-2020 היא הודחה בטופ 16 של היורוקאפ, אשתקד נפלה בשלב הראשון של ליגת האלופות, וחמור מכך – גם היא לא הביאה שום מימד של יציבות: הירידה בערך הלירה הטורקית הובילה להמשך הצטמקות הכלים שעומדים לרשות המועדון, ובינתיים, גם "טקפן" עזבה. העונה מתנהלת דאצ'קה ללא ספונסר מרכזי, כשתקציב השחקנים שלה אינו מגיע אפילו למיליון וחצי יורו.
טורקיה מצויה כעת במשבר כלכלי חמור, שמשפיע באופן טבעי גם על נכונותם של גופים עסקיים להשקיע במועדוני ספורט. מי שבוחרים לתמוך בדרושפאקה, מתחברים אליה בדרך כלל הודות לפעילותה למען הנוער במצוקה, ופחות מתעניינים בפעילותה הספורטיבית; בחודשים האחרונים נוצרה מתיחות בין ראשי הקבוצה להנהלת הארגון, ובתנאים האלה יתקשה המועדון לשרוד לאורך זמן.
על המגרש, דאצ'קה היא סוג של נס מהלך. למרות התקציב הדל, וחרף העובדה שלא הצליחה בשנתיים האחרונות לשמור על כוכבים בסדר גודל בינוני כמו אנדרו אנדרוז ובונזי קולסון, היא תופסת את המקום השלישי בליגה הטורקית (כשמעליה רק אפס ופנר העשירות), ולאחר הניצחון בשבוע שעבר על חולון היא אף עשויה לעלות שלב באירופה – לראשונה זה ארבע שנים. הסיכוי שלה לעשות זאת תלוי לא מעט בתוצאת המשחק הערב בהיכל הטוטו.
