האגדה מספרת שבסיומו של הפיינל פור הראשון בתל אביב, ב-1994, התקבצו כל אוהדי הזוכה הטרייה בדאלונה, תפסו מונית אחת ויצאו לחגוג. לא מן הנמנע שתרחיש דומה יקרה במוצאי שבת; אנאדולו אפס וריאל מדריד, שתי הקבוצות שמשכו הכי מעט קהל לבלגרד, הן אלו שיתמודדו על גביע היורוליג.
בירת סרביה נצבעה אתמול (חמישי) באדום-לבן של אולימפיאקוס, עד כדי כך שנקודת המפגש המרהיבה בין נהרות הדנובה והסאווה דמתה לנמל פיראוס. היוונים שטפו את הרחובות, כלומר שטפו ממש – בעיקר את גרונותיהם בבירה – ונראו ונשמעו בכל פינה בעיר; גם השטארק ארנה הזכיר מאוד את היכל השלום והאחווה, ומסביב נוצרה תחושה שאת הקבוצה הזאת כמעט אף אחד לא יוכל להכניע.
כמעט אף אחד. כמעט. חוץ מהאלופה המכהנת, המנוסה והנוצצת, ששוב קירטעה לאורך עונה שלמה, אבל ידעה להתעלות בזמן כדי לשוב לרגע האמת. הפליק פלאקים של אפס בדרך לגמר הזה היו כל כך מגוונים וקיצוניים, עד שאפילו הקארמה סידרה לה דרבי עם המציאות: ארגין עתמאן הפסיד במחזור הנעילה בבלגרד כדי להימנע מסדרה נגד ריאל, ויקבל את הבלאנקוס בגמר. בבלגרד.
חצי הגמר המוקדם הפגיש את שני התאומים הסיאמיים של מכבי תל אביב מהשנתיים החולפות. בצד אחד אלייז'ה בריאנט, שהיה ונותר על תקן שחקן משלים, כפי שהוא כנראה צריך להיות בקבוצה מנצחת ובעלת יומרות; ובצד השני טיילר דורסי, שאולימפיאקוס תלויה בו – לטוב או לרע – יותר מכפי שהייתה רוצה או צריכה.
דורסי, כיאה לדורסי, היה האיש שהחזיר את היוונים לתמונה ודאג שלא ייצאו מהפריים. את כל 11 נקודותיו הוא קלע במחצית השנייה, אבל להתעלות שלו – כמו בלא מעט מקרים בעבר – היה מחיר. את הסל האחרון שלו (מהעונשין) הוא רשם כשעל השעון נותרו חמש דקות, ובמאני טיים האמיתי לא היה שם כדי לחפות על אי הופעתם של הכוכבים ה"רגילים" סשה וזנקוב וקוסטאס סלוקאס.
בריאנט עשה מעשה נסטוראס קומאטוס, ושמר את משחק השיא העונתי שלו לפיינל פור. במשך יותר מדי שבועות, האיש הזה היה בגדר נעלם, ולא תמיד באשמתו. בקבוצה שנשענת כל כך על שני גארדים משובחים ודומיננטיים בדמותם של ואסילייה מיציץ' ושיין לארקין, האחרים יכולים ליהנות בדרך כלל מפירורים.
ואיזו עוגת פירורים חיכתה לאלישע אתמול; בשונה מדורסי, בריאנט לא קלע סל ברבע הרביעי, והעז לזרוק רק כדור אחד, אבל הדקות החשובות מבחינתו היו קודם לכן, כשמיציץ' לא פגע ולארקין קיבל שניות מנוחה נדירות. הוא סיים עם 16 נקודות, יותר מבכל משחק אחר העונה, ועכשיו ירצה להיכנס לספרי השיאים: עד היום היה רק שחקן אחד שזכה באליפות ה-NBA ובגביע אירופה בתוך שנה אחת, וזהו ג'ים ברואר מלוס אנג'לס לייקרס ומפורד קאנטו ב-1982 ו-1983. כמה עתיק השיא? אפילו בריאנט דאנסטון לא נולד כשהדבר הזה קרה.
באפס כמו באפס, בסוף הכל תלוי בשני אנשים שמשלימים זה את זה בצורה אידילית ואוטופית. כשקיימנו השבוע את משאל המאמנים האקראי בנוגע לגארד שממנו מתחילים לבנות קבוצת יורוליג, לא שיערנו שהקונצנזוס סביב מיציץ' יהיה חד משמעי, רחב ומדבק כל כך; במובן יותר ממסוים, נעשה בו עוול ללארקין. אז האמריקאי, בדרכו האופיינית, שוב היה השחקן הכי סולידי בקבוצתו (21 נקודות ושבעה אסיסטים), ושוב פירגן לשותפו הסרבי את הכדור האחרון. והכדור הזה, כמובן, צלל פנימה, אחרי שוואסה עמד על 4 מ-15 לאורך הערב כולו.
לש"א (שמו המלא שמור במערכת), חבר טוב שצבר עשרות שנים ביציע אוהדי מכבי תל אביב, יש תיאוריה מוצקה: אם כבר עולים לפיינל פור, ואם כבר סוחבים אלפי אנשים לערים שונות באירופה, ואם כבר מוציאים כל כך הרבה כסף – אבל לא מביאים גביע, אז עדיף להפסיד בגמר ולא בחצי, כדי לפחות לא לבאס את כל הטיול, הסופ"ש והציפייה הדרוכה. כמה שאנשי אולימפיאקוס, שהגיעו לבלגרד בנסיעות ליליות באוטובוסים, בטיסות צ'רטר או סתם בדרכים רגילות ומקובלות, מסכימים איתו עכשיו.
מראש, הפיינל פור הזה נתפס כבעל פוטנציאל דרמטי במיוחד, בהשתתפות ארבע קבוצות שאף אחת מהן אינה נופלת מיריבתה ושכל קומבינציה שתרכיב את הגמר לא תפתיע איש. שלוש משתתפות הגיעו, ורק אחת לא שיחקה את הכדורסל שלה. היא זו שספגה את המכה הכואבת ביותר, והפסידה באל קלאסיקו החשוב מכולם (אחרי חמישה ניצחונות רצופים במהלך העונה הנוכחית).
ברצלונה. אוי, ברצלונה. היא התעקשה לשמר את קללת המקום הראשון ביורוליג, וכפי שקרה לארבע קודמותיה מאז המעבר לפורמט ליגה – שוב הקבוצה שזכתה בראשות הטבלה בעונה הסדירה, לא הניפה את הגביע. הפעם אי אפשר להפיל את התיק על ניקולה מירוטיץ', ואין שום דרך להתחבא מאחוריו. על הכישלון הזה חתום שרונאס יאסיקביצ'יוס.
לבארסה אין את הקילרים שבהם ניחנה אפס. וזה לא רק בגלל שאין לה גארדים תכליתיים כמו מיציץ' ולארקין; מספיק להביט על ניק קלאתיס כדי להבין. היווני מעולם לא היה סקורר גדול, והקליעה שלו תמיד הייתה בגדר חשודה מיידית להשלכת אבנים, אבל ככל שהוא צובר ותק בקבוצתו הנוכחית, כך הוא פחות ופחות מאיים על הסל, לא מסתכל עליו ואפילו לא מעז לחשוב עליו. וכך, הרכז היצירתי באירופה, שעדיין מפגין ניצוצות של גאונות, הפך לכזה שההגנות יכולות לזייף עליו מבלי להסתכן.
כן, שאראס, דווקא הוא מכולם, מסרס (במונחים ספורטיביים) את שחקניו. הוא מצמיד אותם לתבניות קשיחות ומונע מהם את החופש ליצור – אותו חופש שכל כך היה חשוב לו כשחקן. אז נכון שמבחינה סטטיסטית, ריאל הייתה חייבת לנצח מתישהו את ברצלונה, אבל למה דווקא במפגש החשוב ביותר? ואיך ייתכן שזה קורה במשחק שבו היא מופיעה ללא נייג'ל וויליאמס גוס (שנפצע בדקה הראשונה), אנתוני רנדולף, טריי תומפקינס ותומא הרטל (אגב, הדילמה לגבי החזרתם של שני האחרונים מהשעיה, שעליה הכריז לאסו לפני חודש, הסתיימה כבר?).
הגביע הראשון של יאסיקביצ'יוס כמאמן יגיע במוקדם או במאוחר, אבל בינתיים אולי כדאי גם לו ללמוד שיעור קטן מלאסו. במשך 11 שנים ספג הבאסקי קיתונות של ביקורת וגם חש היטב כיצד כיסאו מתנדנד, אבל נחת על הרגליים. בפעם הראשונה שהנהלת ריאל ניסתה להראות לו את הדרך החוצה, ופיטרה את עוזריו מבלי שיידע, הוא התעקש להישאר וזכה ביורוליג; לא מזמן, כשהבלאנקוס נקלעו למשבר איום, הופצו בתקשורת הספרדית ידיעות על פיטורים הולכים וקרבים, אבל הוא שוב שרד, והנה, הוא שוב בגמר.
לאסו מנהל משחק פחות טוב משאראס, ונראה פחות דינמי וחייתי על הקווים. הוא כמעט לא סופג עבירות טכניות, הוא לא מנפק סרטונים ויראליים של שאגות על שחקנים והוא בוודאי לא מלהיט את הקהל ביציעים. אבל הוא יודע לנהל קבוצה עתירת לחצים, אגו וכוכבים, ועושה זאת במשך יותר מעשור. ודווקא בעונה שבה היא נשענת מדי על הוותיקים והמבוגרים שבשחקניה (תודה לסרחיו יוי 1), סובלת מחיסור איזון משווע בין הקו הקדמי לקו האחורי, ואפילו מתאפיינת בעבירות משמעת בלתי אופייניות, היא מותירה אבק לכל יריבותיה (תודה לסרחיו יוי 2). וזה, בין אם יביא לזכייה ובין אם יספיק רק לסגנות, לא פחות ממדהים.
