האימפריה העתמאנית

1

רק שלושה מאמנים הצליחו לזכות בשני גביעי אירופה רצופים ב-30 השנים האחרונות. לאחד קוראים ז'ליקו אוברדוביץ', והוא עשה זאת ב-1994 וב-1995 עם בדאלונה וריאל מדריד. שמו של השני הוא פיני גרשון, אדריכל השושלת של מכבי תל אביב ב-2004 וב-2005. ואתמול (שבת), לראשונה זה 17 עונות, הצטרף למועדון המצומצם חבר נוסף: ארגין עתמאן, עם שתי הזכיות של אנאדולו אפס ב-2021 וב-2022, הוא היחיד שחיבר בק טו בק בשיטת הליגה התובענית, שבמסגרתה התגבר על 17 יריבות ישירות. או שבעצם 14, בזכותו של ולדימיר פוטין.

לפני יותר משלוש שנים, ערב ניצחונו הראשון בקריירה על הצהובים ביד אליהו, נפגשתי לריאיון עם ראש האימפריה העתמאנית. צחקו עליו אז, משום שעונה קודם לכן הוא סיים עם אפס במקום האחרון, וזה לא הפריע לו להכריז ש"אנחנו נזכה בגביע". יותר משלוש שנים חלפו, והאיש לא מפסיק לסתום פיות. הוא הספיק להפסיד בגמר אחד, להיכנע להשבתת הספורט העולמי בידי התפרצות הקורונה, ולא לזכות בגביע אחד – אלא בשניים.

עתמאן – דווקא הוא – היה למאמן האירופי הראשון שאימץ את שיטת ה-NBA, ובנה את המערכת הקבוצתית סביב הכוכבים שעל המגרש. יש לאנאדולו שתי פנים, מצד אחד ואסילייה מיציץ' וממש מאותו צד שיין לארקין, ולכל יתר השחקנים הוגדרו תפקידים מוגבלים אך מדויקים כדי להביא את התמהיל הזה לכדי מימוש מקסימלי. ביבשת שבה כוכבים אמיתיים יש רק בלוגו – ועל הקווים – האדפטציה שביצע הטורקי היא בבחינת פריצת דרך, והוא עבר בדרכו אל הפודיום את מכורי השליטה שאולי יעצרו כעת לרגע וינסו לחקות אותו.

אנאדולו אפס אינה אלופה טיפוסית. אחרי התצוגות הפנומנליות שלה שהסתיימו בלא כלום ב-2020, היא התמודדה עם משברים מנטליים, מכות פציעות וחבורת שחקנים מגובשת מאוד – אך כזו שלעיתים נראית מבוגרת מדי ואפילו קצת שבעה. בעונה שעברה היא עמדה על מאזן שלילי בתום הסיבוב הראשון, וטסה לגביע עם קאמבק מדהים שהתאפיין בכדורסל איכותי; את העונה הנוכחית פתחה ב-4:0, לא הצליחה לייצר את הרצף הנדרש כדי להתאושש, ואפילו נזקקה לחישובים מוזרים והפסד אחד מכוון כדי לסדר לעצמה את השיבוץ שרצתה בשלבי ההכרעה. והכי מפתיע – בגביע הזה היא זכתה דרך ההגנה.

האמת צריכה להיאמר: ליוגופלסטיקה ספליט היו טוני קוקוץ' ודינו ראדג'ה; למכבי תל אביב היו שרונאס יאסיקביצ'יוס ואנתוני פארקר; לאולימפיאקוס היו ואסיליס ספאנוליס ויורגוס פרינטזיס. לארקין ומיציץ' הם מהצמדים האלה ששווים הרבה יותר מזכייה אחת מזדמנת ביורוליג, שאולי יהיו כאלה שיאמרו עליה שהייתה מקרית. אפס ראויה לריפיט הזה, ומגיע לה גם לחגוג עם 20 אלף צופים ביציע (בניגוד לאולם הריק שבו שיחקה אשתקד בקלן). אחרי העוול שגרמה לה המגיפה העולמית, הסדר שב על כנו, והצדק הספורטיבי נעשה.

2

"ישבתי בקיץ עם ההנהלה ועם נשיא המועדון, והחלטנו לבנות קבוצה שונה, שתסתמך על שחקנים מנוסים עם אופי חיובי, ופחות על צעירים. הבאנו כאלה שלא הייתה להם עונה גדולה אשתקד", סיפר לי עתמאן ב-2019, ואף נקב בשמותיהם של מיציץ', אדריאן מוארמה וטיבור פלייס.

כן, פלייס. השרוך הגרמני הגמלוני, שלאורך השנים הפך די מושמץ ונלעג, כי למרות גובהו (2.21 מ'), הוא נחשב לשחקן די רך ונטול מרפקים, שאפילו נוטה לברוח מאזור הצבע. הוא נכשל ב-NBA ובברצלונה, וגם לא ממש הצליח להטביע חותם בוולנסיה ובבאסקוניה, ובאנאדולו התאחד עם עתמאן, אחרי ששיתף איתו פעולה בגלאטסראיי ואפילו לא היה באזור החיוג של מאבקי הכניסה לפלייאוף.

אז בגיל 32, פלייס סוף סוף מצא את המקום הראוי והמתאים לו. נכון, בשנה שעברה הוא כבר הוכתר לאלוף אירופה, אבל בשלבי ההכרעה עסק בעיקר בצפייה מהצד בבריאנט דאנסון ובסרטאק שאנלי, ובמהלך שבעת משחקי הפלייאוף והפיינל פור צבר רק 26 דקות בסך הכל. פחות מאלה שהיו לו אתמול בערב אחד.

במשחק שהבטיח את הכרטיס לבלגרד, לפני שלושה שבועות, הסנטר קבע שיאים עונתיים של 25 נקודות ומדד 37 נגד אולימפיה מילאנו. ובחצי הגמר נגד אולימפיאקוס אמנם קלע רק שמונה, אבל כשנכנס לדקות ההכרעה (בגלל העבירה החמישית של דאנסטון) אסף את הפירורים וביצע את הפעולות הנכונות בהגנה ובהתקפה. ואמש הגיע לשיא מעמדו ותהילתו, בדיוק ברגע המתאים.

פלייס הגיע לערב הזה בכוננות ספיגה, כמו כל סנטר שמחכה לעימותים בצבע עם אדי טבארס ועם ונסן פוארייה. והוא היה שם בדיוק ברגעים הנכונים כדי לחולל את ההיסטוריה: בפיגור 40:31 ברבע השלישי, כשריאל איימה לברוח לפער דו ספרתי, שבסקור הנמוך הזה היה עלול להפוך למהלך מט, הוא עצר את הסחף. פה שתי נקודות מהעונשין, ואחריהן שלשה משנת מומנטום, וברבע האחרון הגיעה ההתפוצצות שלו עם ארבעה סלים רצופים, ו-10 מ-13 הנקודות האחרונות של אפס בדרך לניצחון ולזכייה.

אז הוא עדיין שרוך, ועדיין גמלוני, והאמת היא שיש לו סיבה טובה לברוח מהצבע – כי הקליעה שלו כל כך רכה וקלאסית – וכבר אי אפשר לזלזל בפלייס או לצחוק עליו. האיש זכה בשני תארי יורוליג רצופים, ועל השני שבהם הוא חתום, אולי יותר מכל אחד אחר.

3

בעצם, כמעט כל אחד אחר. מפעל הבירות אפס פילזנר רכש שטח פרסום בשלט החוצות שממוקם מול השטארק ארנה, וקידם באמצעותו את הופעתה קבוצת הכדורסל שבבעלותו. לצד הבקבוקים, התגאו הקופירייטרים הטורקים בפרזנטור בלתי מפתיע – מיציץ'. והבוקר, בכל אחד מדוכני הצ'ק אין של טורקיש איירליינס בנמל התעופה של בלגרד, הודבקו תמונות של הכוכב הסרבי לצד שילוש האותיות הקדוש – MVP.

זכייה של ספורטאי זר בתואר אירופי, דווקא כשהוא חוזר לארץ מולדתו, היא תמיד מאורע מיוחד. אבל במקרה של ואסה – הרבה יותר. הזיכרונות שלו מהקריירה בסרביה רצופים מכשולים ומהמורות. בגיל 17, כששיחק במגה ויזורה, קרע את הרצועה הצולבת בברכו והושבת לעונה שלמה; כעבור שנתיים, לאחר שהעלה אותה ביחד עם בובאן מריאנוביץ' לליגה האדריאטית, שבר את ידו.

עונת הבכורה שלו בחו"ל, עם באיירן מינכן, הופרעה בשל קרע נוסף ברצועות, הפעם במרפק, ואחר כך הוא הושאל לכוכב האדום בלגרד ולא שב לבוואריה; וכשסוף סוף חזר לפיינל פור בבלגרד, לפני ארבע שנים, הפסיד בחצי הגמר.

אז הפעם, כשאירוע הגמר הגיע שוב העירה, החליט הפרזנטור לדאוג לכל בעצמו. הוא ירה את שלשת הניצחון הדרמטית נגד אולימפיאקוס, והיה הסקורר הבולט בדרמה מול ריאל. במחצית השנייה קלעה אנאדולו 29 נקודות; פלייס ומיציץ' עמדו על 27, וכל היתר – כלומר כריס סינגלטון – תרמו רק סל אחד בודד לשתי נקודות.

רבים לא אהבו את החלטת היורוליג להותיר את מיציץ' מחוץ לחמישיית העונה, אז הוא גרף את תואר ה-MVP של הפיינל פור בפעם השנייה ברציפות. רק שלוש אגדות עשו זאת לפניו: קוקוץ', דיאן בודירוגה וואסיליס ספאנוליס.

4

זה היה הפיינל פור הצמוד בהיסטוריה. שלושת המשחקים הקובעים בו (הגמר ושני חצאי הגמר) הסתיימו בפער מצטבר של שבע נקודות, כמו ב-2012, ולראשונה אף אחד מהם לא נגמר ביותר משלוש הפרש. וכשהגרוש חסר ללירה, האכזריות הספורטיבית חוגגת. קשה היה שלא להזדהות עם המבט הקפוא של סרחיו יוי, שבהה במשך דקות ארוכות בגביע, עד שנקרא לקבל בשם ריאל את הפרס המיותר לסגנית; מיותר עבור ספורטאים שכלל לא רוצים בו ולא מתגאים בו, כי הם חונכו להסתפק רק במקום הראשון.

הבלאנקוס, בהמשך ישיר למסע ההרואי שלהם בחודש וחצי האחרונים, עשו הכל נכון. הם סיבכו את צמד הגבוהים של אפס בחמש עבירות מצטברות במחצית הראשונה; הם עצרו את לארקין על אפס נקודות במחצית השנייה; הם כפו על יריבתם הפנטזיונרית קצב חפירות ותוצאה של משחק כדוריד; מאז 1998 לא הספיקו כל כך מעט נקודות כדי לנצח בגמר גביע אירופה; מאז נבנתה השושלת הנוכחית של הטורקים, לפני ארבע שנים, היא לא קלעה כל כך מעט בערב נתון; טבארס חסם רק כדור אחד, אבל שינה עשרות זריקות ומנע בעצם נוכחותו כל כך הרבה חדירות; ובצד השני, הוא טייל מעל לטבעות וכמעט הגיע לדאבל-דאבל ברבע אחד.

ובכל זאת, זה לא הספיק. הפוזשן האחרון של אנאדולו נמשך 44 שניות. במהלך תמוה משהו, הספרדים לא ביצעו עבירה במהלך המכריע, כשבין שעון המשחק לשעון הזריקות היה פער של ארבע שניות בלבד. לארקין החטיא, אבל עד שמישהו השתלט על הריבאונד, הרכבת כבר יצאה מהתחנה. והתחנה הזאת היא איסטנבול.

אז נכון שריאל הוא המועדון המפואר, המעוטר והמצליח ביותר באירופה. אבל העונה הוא חווה סיפור סינדרלה. ומה לעשות שלסיפורי סינדרלה מרגשים שכאלה, בכיכובם של לאסו, יוי וטבארס, יש נטייה להסתיים בסצנה סוחטת דמעות, עם המקום השני.

5

הצדק הפואטי קבע שעוף החול דאנסטון, שיהיה בן 36 בשבוע הבא, יהיה הקפטן שיניף את הגביע הזה. הסנטר הבלתי נגמר הובא לאירופה ב-2010 על ידי שרון דרוקר באריס סלוניקי, והמשיך משם לדן שמיר בבני השרון ובהפועל חולון. בקרוב, כך מספרים, הוא ישקול אם לפרוש בתום העונה או לתת עוד פוש לקריירה. אפס תיתן לו את האפשרות להכריע, ותחכה למוצא פיו. אם רק ירצה – היא תאריך את חוזהו.

אקס ישראלי אחר, אלייז'ה בריאנט, אמנם לא קלע נקודה בגמר, אבל נעץ חתיכת שיא – כשהפך לשחקן השני בכל הזמנים שזוכה באליפויות ה-NBA והיורוליג בתוך שנה (אחרי ג'ים ברואר ב-1982 ו-1983). אז יכול להיות שהשושלת המפוארת מאיסטנבול סיימה את תפקידה ההיסטורי. ייתכן שלארקין כבר לא יהיה מספר אפס של אפס, ואולי מיציץ' יבחר ביעד אחר, ומי יודע מה צופן העתיד לאחרים. אם דאנסטון יחליט לפרוש, ספק אם מישהו יחסר כמוהו לעתמאן.