לא רואים דור בקצה המנהרה

פישר ואליהו. מי יבוא אחריהם?
פישר ואליהו. מי יבוא אחריהם? | צילום: AFP

ההופעה ביורובאסקט הייתה מרעננת, אבל פרט לדוסון, קשה לזהות עתיד

(גודל טקסט)

תש כוחם. היה מאוד לא נעים, ואפילו די נורא לצפות בנבחרת ישראל במחצית השנייה של המשחק מול איטליה אתמול (ראשון). אותה נבחרת שכך כך ריגשה אותנו עם כדורסל אנרגטי ואינטליגנטי בשבוע האחרון נראתה פתאום כבויה ואובדת עצות מול אלסנדרו ג'נטילה (איזה מזל שנעדר מסדרת הפליאוף מול מכבי ת"א אשתקד) וחבריו המוכשרים.

 

מעבר לבעיות המקצועיות הקשות שהציבו בפניהם חניכיו של סימונה פיאנג'יאני, נראו הבחורים של ארז אדלשטיין מרוקנים לחלוטין מאנרגיות, ועבור נבחרת שבנויה על התלהבות, עבודת צוות ומומנטום זוהי מכת מוות. המטרה המרכזית של האליפות מבחינת ישראל, העפלה לשלב שמינית הגמר, הושגה בצורה מעוררת כבוד, אך במחיר יקר. השחקנים המרכזיים של הנבחרת ובעיקר השלישיה הבכירה (כספי, אליהו ומקל) הותשו לחלוטין בשלב המוקדם – ייתכן מאוד שבצדק – לשם השגת אותה מטרה שרק לפני 10 ימים נראתה קשה מאוד להשגה.

 

 

שחקנים כמו כספי (37.8 דקות בממוצע למשחק בשלב המוקדם) ואליהו נראו אמש כצל של עצמם, כשגם המנוחה שהוענקה לשניהם ולגל מקל (נקודת האור היחידה אמש) מול צרפת לא הועילה למילוי המצברים, ואם הייתה לה בכלל השפעה מסוימת, הרי שהיא הייתה שלילית מבחינת המומנטום של הנבחרת. שחקני הספסל, נקודת התורפה של ישראל לכל אורך הטורניר, המשיכו לאכזב גם אמש (7 נקודות משותפות), כשצרם מעט אי שיתופו של רוברט רות'בארט, שחקן שאומנם בעייתי מבחינה הגנתית, אך בהחלט יכול לעזור לנבחרת שנתקעת לאורך דקות ארוכות בהתקפה.

 

איטליה עולה על ישראל בכל פרמטר כמעט, והייתה גוברת עליה כנראה גם ללא גורם העייפות, אך הדרך בה סיימה הנבחרת את האליפות משאירה טעם רע בפה. מנבחרת שהגדירה את עצמה (ובצדק) כלוחמת ניתן היה לצפות גם בתנאים של אתמול להרבה יותר.

 

ג'נטילה חוסם את אליהו. טעם רע (AFP)

 

לא לזכור רק את הסוף. חשוב מאוד לזכור שחוץ מהחוויה הלא נעימה אמש העניקה הנבחרת לחובבי הכדורסל בארץ גם כמה רגעים מרגשים. היא הראתה לנו שוב את כוחו של הכדורסל הקבוצתי, ואת היכולת שלו לחפות על חוסרים מקצועיים רציניים משני צידי המגרש. היא גם הראתה לנו שבעזרת אינטליגנציית משחק גבוהה והכנה נכונה אפשר להשיג יתרונות מול נבחרות גבוהות ומוכשרות יותר.

 

היא אפילו הוכיחה לנו שקבוצה ישראלית מסוגלת להפגין חוסן מנטאלי מרשים, להתמודד עם ביקורות קשות בתקופת ההכנה, להתאושש מהפסדים מרגיזים ולהשיג את המטרה. היה מאוד מהנה לראות נבחרת שחושבת מצד אחד, שורטת ומרביצה מצד שני ("נבחרת אכזרית", כינה אותה מאמן פינלנד) ואפילו לא מתבכיינת ומתרצת, כשהשמות יותם הלפרין וגיא פניני כמעט ולא מוזכרים. לאחר עונה שנתנה לכל מי שאיננו אוהד הפועל ירושלים מעט מאוד סיבות לאופטימיות, נבחרת ישראל של קיץ 2015 הייתה משב רוח מרענן. נקווה מאוד שהסוף הלא נעים לא יעלים את אותה תחושה.

 

אדלשטיין. חוסן מנטאלי מרשים (AFP)

 

המקום הטבעי, בינתיים. ישראל מסיימת את האליפות במקומות 9-16, מקומה הטבעי ביבשת ב-30 השנים האחרונות. באותם מקומות סיימה הנבחרת את כל הטורנירים בין השנים 1993 ו-2001 ובין השנים 2005 ו-2011, עם הבלחה אחת למקום השביעי (2003) ונפילה אחת לתחתית בטורניר הקודם. אומנם הדרך לאותו מקום טבעי הייתה הרבה יותר מרשימה הפעם (טורניר ראשון מאז 1953 שנפתח עם שני ניצחונות רצופים!), אבל אם נהיה ישרים עם עצמנו – ישראל עדיין לא שווה רבע גמר.

 

זו לא רק התבוסה אמש, זה גם הסגל הקצר, המחסור הקבוע בגבוהים איכותיים והדי חדש גם בקלעים יציבים, וכמובן שאפשר להמשיך גם לחולשתה של הליגה המקומית, המוצפת בזרים והמחוסרת בקבוצות שמשחקות באירופה. מבט קדימה אל הקמפיינים הבאים לא מבשר טובות. הסגל הישראלי היה מהמבוגרים ביותר בטורניר, עם שני שחקנים בלבד מתחת לגיל 27! באליפות אירופה הבאה בעוד שנתיים יוכל עדיין הסגל הנוכחי – מינוס גרין ופישר – לסחוב (ואולי אפילו להגיע להישג מסוים), אך בטורניר שלאחריו, שיערך בשנת 2021, כבר יהיו כספי ומקל בני 33 ואליהו 36.

 

יורשים ברמתם, מלבד שון דוסון, לא נראים כרגע באופק. בהתייחס לעתיד הקרוב יותר נראה כי צירופו של סילבן לנדסברג לנבחרת על תקן המתאזרח יכול לסייע לה, מה גם שפישר כבר בן 34 ואלכס טיוס מעולם לא נחשד בציונות יתר. לנדסברג יכול לפתור את בעיית הקליעה מבחוץ ולהפוך את השלישיה המצוינת של האליפות הנוכחית לרביעייה קטלנית. מצד שני, ברור שבלי גרין וללא מתאזרח גבוה ייווצר חור גדול מתחת לסל, ובקיצור – ייתכן מאד שעוד נתגעגע לקיץ 2015.

 

דוסון נבהל מג'נטילה. עוד נתגעגע ל-2015? (AFP)

 

זה שכן עשה את זה. ננו גינזבורג מעולם לא נמנה על חבורת הצמרת של מאמני הכדורסל בארץ, למרות שעשה עבודה טובה עם ברוב הקבוצות אותן אימן. כבר קרוב לעשור שהוא עושה חיל בצ'כיה – כעוזר מאמן ולאחר מכן כמאמן ראשי של נימבורק – ואמש הוא הוליך את הנבחרת הצ'כית, אימפריית כדורסל בעבר, להישגה הגדול ביותר מאז פרידתה מסלובקיה, עם ניצחון מרשים בשלב שמינית הגמר מול קרואטיה החזקה. אז הגיע הזמן לתת כבוד והרבה קרדיט לישראלי היחידי שייטול חלק פעיל ברבע גמר אליפות אירופה. 

 

גינזבורג. הגיע הזמן לתת לו כבוד (AFP)

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי