משחקי אימון מוצלחים אינם מבשרים בהכרח על תוצאות טובות גם באליפות אירופה עצמה, ולהיפך. כולנו זוכרים את היכולת הטובה שגילו שחקניו של אדלשטיין בטורניר לפני שנתיים, שהגיעה לאחר כמה משחקי הכנה איומים.
לטורניר גדול יש דינמיקה משל עצמו, כשהפסד או ניצחון מקרי יכולים להשפיע מאוד על המשחקים הבאים, שנערכים בסמיכות זה לזה. אבל במצב הנוכחי, לאחר העונה החלשה שעברה על מרבית שחקניה המובילים של נבחרת ישראל בקבוצותיהם השונות, המאזן הנקי מהפסדים עד כה הוא בגדר חדשות מצוינות. הוא מועיל לביטחון העצמי, תורם למצב הרוח הכללי ואף מסייע במשימה החשובה של מכירת הכרטיסים, כדי למלא את ההיכל באוהדים שידחפו את הנבחרת להצלחות.
מרבית השחקנים נראים עד עכשיו משוחררים ושמחים, כאילו שרשראות ברזל כבדות הוסרו מרגליהם ואפשרו להם לשוב ולהפגין את יכולותיהם הישנות והטובות. עבור רובם האליפות הנוכחית היא לא רק חוויה אדירה מעצם אירוח טורניר בסדר גודל שכזה בישראל, וגם לא רק הזדמנות להגיע להישג משמעותי עם הנבחרת באחד מהטורנירים האחרונים שלהם איתה. זוהי גם הזדמנות לתקן את הרושם העגום שהשאירו בעונה האחרונה (גם אם לא ממש לגמרי באשמתם) ולהראות שלא שכחו לשחק כדורסל. הניצחון השישי ברציפות, אמש (ראשון) מול בריטניה, הגיע לאחר משחק לא מרשים בלשון המעטה אך הוכיח שגם בתחום האופי יש לנבחרת מה למכור, לאחר שחזרה מפיגור דו ספרתי והתגברה על ערב אנמי של כוכבה עומרי כספי שרחוק עדיין מכושרו הטוב.
גם הפעם חזינו בניצוצות של כדורסל התקפי חכם עם משחק ריצה יעיל (הרבה פחות כדררת מצד הגארדים והרבה יותר מסירות בהשוואה למשחקי הליגה), לחימה ושיטתיות בצד ההגנתי, ובעומק היחסי ממנו נהנה אדלשטיין, כשכמה משחקני דור הביניים (דאוסן, טימור, בלייזר) נראים ככאלו שעשו את קפיצת המדרגה המיוחלת.
כל זה לא אומר כמובן שאין בעיות, כמה מהן כלל לא פשוטות, שיש לטפל בהן. הראשונה, כמיטב המסורת, נמצאת באזור הצבע. הנבחרת תלויה מאד בריצ'רד האוול, שחקן מוכשר מאד מבחינה התקפית אך לא גבוה מספיק בכדי להתמודד עם ענקי היבשת וחמור מכך-נוטה לקפריזיות ולצבירת עבירות לא מחויבות.
כספי ומקל. יש סיבות לאופטימיות (עדי אבישי)
בדקות הלא מעטות אותן יבלה האוול מחוץ לפרקט יצטרך למלא את מקומו הגבוה היחיד שנשאר לנבחרת על הספסל בשלב זה (בעקבות פציעתו של צ'וברביץ' ודחיקתו של כדיר מחוץ לרוטציה) – עידן זלמנסון, שהופך לאחד מהשחקנים החשובים בקמפיין. זלמנסון נראה מצוין מול הבריטים, אך עשוי להתקשות מול שחקני הציר של היריבות באליפות, הגבוהים והמנוסים ממנו. גם בעמדה 4 יש לישראל כרגע שחקן אחד בלבד שזוהי העמדה הטבעית שלו, ליאור אליהו עם יתרונותיו (ההתקפיים) וחולשותיו (ההגנתיות) הידועים. בדקות המנוחה שלו עוברת הנבחרת להרכב של ארבעה נמוכים, עם בלייזר, פניני או כספי כפאוור פורוורדים, הרכב שיכול לרוץ ולהפציץ מבחוץ אך יהיה חייב להתבסס על טקטיקות הגנתיות מתוחכמות ועל לחץ אגרסיבי יותר על הכדור כדי להתגבר על נחיתות הגובה המשמעותית.
בגזרת הגארדים המצב טוב יותר, אך גם כאן נחוצה הורדת חלודה רצינית מצדם של כספי ופניני בעמדה 3 ושל הרכזים (שגילו יכולת מעודדת אמש). על עמדה 2, שנראתה כבעייתית ביותר בתחילת הקיץ, הולך ומשתלט שון דוסון, שלאחר עונה רעה מגלה הקיץ את אותן יכולות שהפכו אותו ללהיט הגדול של הכדורסל הישראלי ב-2015/16. החמישייה המסתמנת כחזקה ביותר כרגע כוללת את האוול, אליהו, כספי, דוסון ומקל, והיא זו שהפכה את המומנטום אמש.
ארז אדלשטיין. יש עוד על מה לעבוד (עדי אבישי)
בעיה חמורה נוספת היא כמובן בעיית הפציעות המעיקה עד כה על ההכנות. לא קל להתכונן לטורניר כל כך אינטנסיבי, כשהרצון לערוך משחקי אימון רבים וסמוכים זה לזה מתנגש לעתים עם הצורך לשמור על בריאות השחקנים. אבל פציעה נוספת, בעיקר של אחד מהשחקנים הגבוהים, עשויה לפגוע קשות בקמפיין, כך שכרגע נראה כי יש צורך בהורדת עומס מסוימת (באימונים, ובחלוקת כוחות במשחקים), גם במחיר של הפסד במשחק אימון אחד או שניים.
במשחקי האימון הבאים תצטרך הנבחרת להמשיך ולשפר את התיאומים השונים ולהוסיף לארסנל עוד כמה כלים הגנתיים (הגנה לוחצת. הגנה אזורית, שמירות כפולות על הגבוהים). הצוות המקצועי אף ינצל את אותם משחקים כדי להמשיך ולבנות את ביטחונם של "מדוכאי 16/17", בעיקר של מקל ואוחיון.
מאזן מושלם במשחקי ההכנה איננו כאמור אינדיקציה להצלחה ברגעי האמת, אך אם ישמר גם לאחר צמד המשחקים מול סלובניה וטורקיה החזקות, כבר נוכל לדבר על אופטימיות ממש לא זהירה.
מה דעתך על הכתבה?