אבל אז, עם הרכב נטול שני הכוכבים שהביאו אותם עד הלום, הצליחו חייליו האלמונים של איגור קוקושקוב, ששמות רבים מהם כלל לא מוכרים למי שאינו עכבר כדורסל אמיתי, לייצר אנרגיות מטורפות ולסיים את המשחק עם ריצת 7-16 שהעניקה למדינה בעלת שני מיליון התושבים תואר היסטורי. זו הייתה הצגה משני צדי המגרש של שחקנים כמו קלמן פרפליץ' (שחקנה של לימוז' בעונה האחרונה), גספר וידמאר (הסנטר של באנביט הטורקית), ולא פחות מכך- של המאמן קוקושקוב, שהעז להעלות לדקות ההכרעה חמישייה שלא כללה את הכוכב הגדול שלו וללכת איתה עד הסוף. אבל התואר הזה רשום קודם כל על שמו של דראגיץ', ה-MVP של הטורניר שניפק בשלושת הרבעים הראשונים של המשחק הופעה שהזכירה לנו את הופעות העבר הגדולות של שמות כמו פטרוביץ', גאליס וג'ורג'ביץ', ולפרקים אף התעלתה עליהן.
עם כוכב ענק שכזה, בתוספת לכוכב העתיד של הכדורסל האירופאי (ואולי אף העולמי), שילוב נכון בין ותיקים מנוסים לצעירים והמון תשוקה מצדם של כל שחקני הסגל הפכה סלובניה לאחת מאלופות אירופה המרגשות וכאמור גם הראויות ביותר לתוארה. גם הסרבים, הלוחמים הכמעט בלתי ניתנים להכנעה, שהגיעו לאליפות בהרכב חסר, ראויים למחמאות על הטורניר כולו ועל הגמר בפרט, אך גם ההגנה הקשוחה שלהם לא הצליחה לעמוד בפני הכדורסל הכישרוני והשמח של הסלובנים, כדורסל שהכניע בשבועיים האחרונים כל נבחרת שעמדה מולו. היכונו לחגיגות הענק ברחובות לובליאנה.
מגיע לה. סלובניה ׁ(AFP)
יש המון מה ללמוד: הציפיות של מרבית אנשי הענף מהטורניר ערב פתיחתו בכל הקשור לרמת הכדורסל היו די צנועות, בעיקר לנוכח זרם השחקנים שוויתרו עליו או שנאלצו להיעדר ממנו עקב פציעות. בפועל קיבלנו את אחת מאליפויות אירופה המענגות ביותר בתקופה האחרונה, וכזו שניתן להסיק ממנה לא מעט מסקנות. במחוזותינו נהוג לכנות כל שחקן שטרם צבר קילומטראז' מכובד על הפרקט בתואר "הילד". באליפות אירופה לעומת זאת ראינו שהעולם שייך לאותם צעירים, כשאלוף אירופה הטרי דונציץ' בן ה-18, הענק הלטבי המופלא פרוזינגיס בן ה-22 והגארד הסרבי ה"קשיש" בוגדנוביץ' בן ה-25 הפגינו יכולת אדירה, שהיא כמובן גם תוצאה של הקרדיט הרב שקיבלו ממאמניהם ומקבוצותיהם מגיל צעיר מאד.
ראינו גם ששחקנים גבוהים, ואפילו ענקים, יכולים להפוך לכלי נשק קטלניים במידה ויקבלו טיפול נכון, ולא ייתפסו, כמו אצלנו, כגורם מפריע (הם הרי לא מתאימים להגנת החילופים ומאבדים יותר מדי כדורים). שחקנים כמו בובאן מריאנוביץ' ובעיקר תופעת הטבע ששמה קריסטאפס פרוזינגיס הראו שגם נפילים שכמותם יכולים לעשות הרבה יותר מלעמוד מתחת לסל ולהרים ידיים בהגנה, כולל לכדרר, למסור ברמה גבוהה ואפילו להפציץ מעבר לקשת.
באופן כללי הייתה זו האליפות שבה ההתקפה חזרה לאופנה, עם תשע קבוצות שסיימו אותה עם ממוצע של למעלה מ-80 נקודות לערב (לעומת 5 בלבד בטורניר הקודם). הנבחרות ההתקפיות ביותר היו אלה שזכו להצלחות, כשנבחרת לטביה שהשיגה את הממוצע הגבוה ביותר סיימה את דרכה ברבע הגמר רק בגלל ההגרלה שסידרה לה את האלופה מסלובניה כבר בשלב זה. אבל מעל הכל היה זה הטורניר שהוכיח לנו שלמרות שאנו עתידים להיפרד בקרוב מכמה מגדולי שחקני היבשת במאה הנוכחית, יש מי שימלא את החלל הגדול. במקום דרק נוביצקי יבוא פרוזינגיס, במקום פארקר בוגדנוביץ' ובמקום חואן קרלוס נבארו יש דגם משופר בשם דונצ'יץ'. הכדורסל האירופאי חי ובועט, השאלה אם גם זה שלנו במצב דומה.
נפרדים בעצב. נבארו (האתר הרשמי של פיב"א)
מה דעתך על הכתבה?