הפרחים לחבוסטוב: תקציב גדול, סגל מרשים, היכל ביתי נפלא וקאמבק נאה במחזורי הסיום – כל אלה לא היו עוזרים לאלופת ישראל לולא העזרה הקטנה-גדולה שקיבלה מרכזה המוכשר של ניז'ני נובוגורוד. 20 הנקודות שקלע דימיטרי חבוסטוב מול גלאטסראיי מנעו מהפועל ירושלים הדחה מוקדמת שניה ברציפות מאירופה והתמקדות מדכאת במסגרות המקומיות עד לסיום העונה.
האדומים עשו את שלהם במחזורים האחרונים, ומאז שחזרו לסגל מלא צברו שלושה ניצחונות רצופים, כולל הדילוג הקליל מעל וולגוגראד המתפרקת. אבל מכאן ועד לקרוא לקמפיין האירופאי של ירושלים העונה מוצלח המרחק הוא עצום.
הקבוצה של פרנקו הסתבכה קשות בבית בינוני ומטה ברמתו, בו הסגל שלה איכותי יותר מזה של כל יריבותיה מלבד גלאטסראיי. הסיבות לכך, באופן מעט תמוה, דומות מאוד לאלה שהובילו אותה לקמפיין הרע של העונה שעברה. בכדי למנף את עליית השלב להישג גדול יותר בשלב הבא חייבים אנשי ירושלים להסיק מסקנות בצורה טובה יותר משעשו בקיץ האחרון ולערוך כמה התאמות חשובות. הפוטנציאל להצלחה בהחלט קיים.
דני פרנקו, מסיק מסקנות? (דני מרון)
מה נשתנה: את הבית המוקדם בעונה שעברה סיימה ירושלים עם שני ניצחונות בלבד, כקבוצה הגרועה במפעל מבחינת הקליעה מעבר לקשת וכאחת החלשות מבחינת משחק הפנים שלה. שתי הבעיות רחוקות בינתיים מלהיפתר.
לפני המשחק האחרון דורגו האדומים במקום ה-35 מתוך 36 קבוצות היורוקאפ בקטגוריית מספר סלי השלוש שקלעו, ובאותו המקום בדיוק בזו של מספר הריבאונדים בהתקפה שאיפשרו לשחקני היריבה לקחת. שתי הבעיות קשורות זו לזו. מאחר שלירושלים אין שחקן רחבה קלאסי, בעל יכולת יצירת נקודות עם הגב לסל ושמחייב את ההגנה להצטופף לכיוונו, אז גם מספר המבטים החופשיים של קלעיה מצטמצם.
לירושלים לא מעט שחקנים עם יכולות קליעה סבירה ומעלה (רולנד, טימור, הלפרין, סמית') ושני קלעים מצוינים (ג'נינג ודאנקן), אך ללא נוכחות רצינית בצבע הם מתקשים להגיע למצבי קליעה טובים. חוסר האגרסיביות והבשר של שחקני הפנים מתבטא כמובן גם בצד ההגנתי, כשהם מתקשים להצר את צעדיהם של סנטרים איכותיים וסובלים גם מנחיתות בריבאונד.
ירושלים כן השתדרגה העונה במספר תחומים. פישר וגפני הם צמד חוסמים טובים שיודעים לעזור היטב כשהם שומרים רחוק מהכדור, הסגל עמוק יותר בעקבות צירופו של דאנקן והחשוב מכל – יש כיום מנהיג נוסף לצדו של דונטה סמית הקפריזי בדמותו של אי.ג'יי רולנד, שניצח במו ידיו כמה משחקים עם מהלכים גדולים בדקות הסיום.
מעבר לסטטיסטיקות, חייבת ירושלים להתגבר על שתי בעיות מנטליות לא פשוטות שממשיכות ללוות אותה. הראשונה, עליה להפוך לקבוצה שחושבת קודם אירופה ורק אחר כך ליגה. השניה, היא חייבת לפתח קילינג אינסטינקט.
ירושלים עדיין קבוצה קצת נחמדה מדי, לא מספיק דורסנית ולא מספיק רעה – במובן הטוב של המילה. לצדם של הווינרים המוכחים, סמית' ורולנד, משחקים עדיין יותר מדי שחקנים מעט רכים מדי פיזית ומנטלית, מה שעולה לקבוצה לא פעם באובדן הפרשים ובחוסר יכולת לנעול משחקים בהם היא שולטת לחלוטין.
מישהו לרוץ איתו (דני מרון)
מבט קדימה: למרות הגמגום בשלב המוקדם וכמה יריבות חזקות איתן תתמודד בשלב הבא, מסוגלת הפועל ירושלים ללכת רחוק העונה ביורוקאפ. ההצלחה שלה בשלב הבא תלויה בכמה גורמים. הראשון הוא יצירת סגנון המותאם טוב יותר לחומר השחקנים שלה. ירושלים היא קבוצת מגרש פתוח יוצאת מן הכלל, ועליה לכפות קצת משחק מהיר יותר תוך התבססות על הגבוהים המהירים שלה (ובעיקר על אליהו, שיכול להוביל כדור ומשמש לעתים כרכז נוסף).
גם הסגנון ההגנתי צריך להשתנות מעט. הסגל של פרנקו לא משופע ברגליים זריזות, ולכן פתרונות כמו הגנות איזוריות (דוגמת ה-1-3-1 ששלף המאמן בכמה משחקים) יכולים להתאים, בעיקר לנוכח האינטליגנציה הגבוהה של מרבית שחקני הסגל.
הגורם השני הוא הענקת קרדיט גדול יותר לאקס פקטור, ג'וש דאנקן. הגבוה שממעט מדי לשחק העונה הוא מיס מאץ' עבור כמעט כל שומר: הכבדים המאחרים לצאת אליו יחטפו ממנו שלשות ואילו הנמוכים יותר יתקשו להתמודד מולו מתחת לסל.
על מה שמים דגש? (דני מרון)
פרנקו חייב להעניק יותר דקות לדאנקן גם במשחקי הליגה ולא לייבש אותו בגלל שיקולי חוק רוסי או בעיות מאצ'-אפ ולפגוע בבטחונו. באופן כללי חייב הצוות המקצועי של האלופה להתייחס למשחקי הליגה בתקופה הקרובה כאמצעי הכנה למשחקים החשובים יותר של אמצע השבוע ולא כמטרה מרכזית. ירושלים חזקה מספיק במונחים מקומיים ותתמודד על כל התארים גם אם תפסיד משחק ליגה פה ושם.
הגורם האחרון שיוכל לסייע מאוד הוא כמובן חיזוק הסגל בשחקן נוסף. מבין שתי העמדות הזקוקות לשדרוג, זו של שחקן גבוה איכותי וזו של גארד נוסף היכול לעזור בהובלת הכדור, נראית השניה כריאלית יותר. שחקני פנים כמו דיון תומפסון קשה (ויקר) מאוד למצוא ואילו גארד איכותי מעט קל יותר. אחד כזה, בחור בשם גל מקל, פנוי להצעות. קוף גדול, שלא לומר גורילה, ירד מגבם של דני פרנקו וחניכיו. מותר לשמוח, אין ממש סיבה לחגוג, והעיקר הוא שמותר לחלום.
מה דעתך על הכתבה?