אחרי שלושה הפסדים רצופים ביורוליג, מכבי תל אביב סוף סוף ניצחה, 79:97 את מילאנו אמש (חמישי), אז קודם כל מברוק – בטח אחרי פתיחת עונה שבה כל משחק הרגיש כאילו הוא מייצר עוד שאלה במקום תשובה. אבל דווקא בגלל זה, הדבר שהכי בלט לי הוא כמה מעט היה צריך להשתנות כדי שמכבי תיראה אחרת. לא שיטה חדשה. לא רוטציה מהפכנית. לא שינוי טקטי שחיכה על הלוח של עודד קטש. בעיקר גישה.
מהרגע הראשון הלחץ, שבמשחקים הקודמים נראה כאילו הוא מכווץ את מכבי, תועל הפעם למקומות טובים. לשפת גוף טובה יותר (מונח שהפכו לדבר היחיד שמשנה, רק כי קטש דואג להזכיר אותו פעם אחר פעם), לרגליים שעובדות בהגנה, לרצון להידבק לשחקן במקום לתת לו לנשום, ולתחושה שכל טעות היא משהו שצריך לתקן ולא תחילתה של קריסה. זה נשמע בסיסי, ואולי זה גם קצת מעליב לקבוצה עם כל כך הרבה כישרון, אבל אחרי שלושה מחזורים שבהם ההגנה של מכבי נראתה כמו שערורייה, גם ערב שבו היא "פחות שערורייה" הוא צעד קדימה.
האם זו הייתה הגנה טובה באופן משמעותי? לא באמת. היו פאלטות, היו איחורים, היו רגעים שבהם ג'יילן הורד ורומן סורקין פשוט חלמו – במיוחד האחרון שזה מדהים כמה ההגנה שלו מזעזעת באופן עקבי. מוזס רייט עשה לא מעט נזק בפנים, ומכבי עדיין נתנה יותר מדי זריקות נוחות. אבל בטוטאל של הטוטאל, הייתה תגובה. הייתה אגרסיביות. הייתה דחיפות. וזה כבר הבדל גדול לעומת המשחקים הקודמים.
מצד שני, צריך לשים כוכבית לא קטנה על כל הסיפור הזה, והיא נקראת מילאנו. האיטלקים הגיעו בלחץ לא פחות גדול ממכבי, ובתחושה שאם הדברים לא יסתדרו, אולי באמת לא יהיה מחר. ההתקפה הייתה מבולבלת, ההגנה אפילו יותר, וכשקבוצה נותנת לך לקלוע 27 מ-39 לשתיים, כמעט 70 אחוז, קשה לא להיראות פתאום יותר מחובר. אם ההגנה של מכבי הייתה שערורייה עד עכשיו, אז ההגנה של מילאנו במשחק הזה הייתה בית ספר לשערורייה. ועדיין, צריך לדעת לנצל יריבה חלשה. מכבי לא תמיד עשתה אפילו את זה.
הפער הכי ברור מבחינתי היה בין היחידה הראשונה לשנייה, ובעיקר בעמדות הגארדים. עם ים מדר ואיפה לונדברג על הפרקט, ההתקפה נראתה הרבה יותר טוב. היה מישהו שמכתיב קצב, היה סדר, היה פחות כדרור מיותר ופחות תחושה שכל התקפה נולדת מחדש. מדר שוב נראה טבעי בתוך המערכת הזאת, ולונדברג, גם בלי ערב עצום במספרים ועדיין עם קושי לספק את כל האיכויות שלו (אולי עניין של כושר), היה במשחק סביר פלוס.
כשהכדור עבר לג'ימי קלארק וקיטון וואלאס, במיוחד עד סוף הרבע השלישי, הייתה בעיה בסדר. מכבי סיימה את הרבע השלישי ביתרון 74:62, פלוס 12, אבל קלארק עצמו היה עד אותו שלב על פלוס 1 בלבד. להלן הדיסקליימר הכללי על מדד הפלוס/מינוס הכביכול לא מייצג, הכביכול לא אמיתי, הכביכול תלוי סיטואציה: זה לא אומר שהוא היה רע בהכרח, וזה גם לא מבטל את העובדה שבסיום הוא כבר נראה הרבה יותר טוב. אבל בשלב שבו מכבי בנתה את היתרון, הדקות שלו לא היו אלה שיצרו אותו.
הפלוס/מינוס הסופי מחדד את זה עוד יותר. חמשת שחקני החמישייה הפותחת סיימו עם ממוצע אישי של פלוס 11.6: לונדברג 11+, הורד 16+, סורקין 7+, בריסט 8+ ומדר 16+. ששת שחקני הספסל ששיחקו עמדו על ממוצע של פלוס 5.3 בלבד.
זו לא הוכחה מתמטית ש"החמישייה טובה והספסל רע", אבל היא כן תומכת בצורה די ברורה במה שהעין ראתה: החמישייה בנתה את היתרון, הספסל בעיקר רכב עליו במשך שלושה רבעים.
ופה אולי נמצאת שאלה מקצועית שקטש יצטרך לפתור. קלארק הוא כוכב, אין על זה סייג, אבל כרגע ייתכן שהציוות שלו עם וואלאס פשוט לא מספיק טוב. אולי צריך לראות אותו יותר לצד לונדברג, או לצד מדר (רק ברמת הרעיון והניסוי, לטווח הרחוק זה כנראה לא עובד), ופחות לצד גארד שעוד לא נראה כמו מוביל כדור מספיק טבעי ברמה הזאת. וואלאס עדיין לומד את הכדורסל האירופי, וזה בסדר, אבל כל עוד זה המצב, לא בטוח שנכון לתת לו להיות חלק מצמד גארדים ששניהם צריכים לייצר לעצמם את הסדר.
דניאל תייס, לעומת זאת, סוף סוף נראה כמו מה שמכבי חשבה שהיא מביאה. בשביל זה הוא כאן. לא בשביל 20 נקודות, לא כדי לקחת כל התקפה ולא כדי להיות הכוכב. בשביל ההחלטות הקטנות, התזמון, החוכמה, הידיים, התנועה בלי כדור והיכולת לעשות פעולה נכונה בלי למשוך תשומת לב. שמונה נקודות ב-4 מ-4 לשתיים, שלושה ריבאונדים, שני אסיסטים ושתי חטיפות ב-14 דקות וחצי. פשוט איכות. פיור איכות. אחרי שבמשחקים הקודמים מכבי קיבלה ממנו בעיקר את מה שאין, הפעם היא קיבלה סוף סוף טעימה ממה שיש –במיוחד בהגנה.
גם בונזי קולסון הרוויח מהשינוי. יכול להיות שהירידה לספסל דווקא עשתה לו טוב. הוא נכנס חד יותר, החלטי יותר, ולא היה צריך לחפש את עצמו בתוך החמישייה מהשנייה הראשונה. ככל שהיחידה השנייה השתפרה, גם הוא הפך משמעותי יותר.
13 נקודות ב-17 דקות, כולל תשע בפרק זמן קצר בתחילת הרבע הרביעי. זה כבר נראה הרבה יותר כמו השחקן שמכבי רצתה לקבל בחזרה.
אבל גם כאן צריך להיזהר ממסקנות גדולות מדי. האם תייס פתאום התחבר? האם קולסון מצא את מקומו? האם הספסל פתר את הבעיות שלו? אולי. אבל מול הגנה רצינית יותר, שתסגור טוב יותר את הצבע, תחליף בזמן ותכריח את מכבי לחשוב עוד חצי שנייה, כל זה יהיה הרבה יותר קשה.
ולכן מבחינתי זה קודם כל ניצחון של תגובה. מכבי לא פתרה את כל הבעיות שלה. היא לא הפכה לקבוצת הגנה טובה, היא עדיין צריכה להבין איך מחברים את היחידה השנייה, איך משתמשים נכון בקלארק, ומה בדיוק מקבלים מוואלאס. היא גם צריכה לראות אם תייס וקולסון יכולים להיראות ככה מול יריבות שלא עוזרות להם.
אבל אחרי שלושה הפסדים רצופים, מותר גם לפרגן, כי בפעם הראשונה העונה הלחץ לא הוריד את מכבי למטה. הוא גרם לה לרוץ, להיצמד, להילחם ולחשוב. וזה עדיין לא אומר לאן העונה הזאת הולכת, אבל לפחות בפעם הראשונה, היא נראתה כאילו היא הולכת לאנשהו. בניגוד למילאנו, יש מחר.
מה דעתך על הכתבה?