מול אש – במונחי כדורסל, כי מה לי ולכבאות? – יש שתי אפשרויות: או שאתה מצליח לכבות אותה, או שאתה מחזיר אש. הפועל תל אביב לא הצליחה לכבות את ולנסיה אמש (חמישי).
הספרדים עשו בדיוק את מה שהם עושים תמיד: רצו, זרקו מוקדם, תקפו לפני שההגנה מסתדרת ושיחקו בקצב שרחוק שנות אור מזה שהפועל רגילה אליו. ארבע שלשות בשלוש הדקות הראשונות, 29 נקודות ברבע הראשון ותחושה שהמשחק כבר שייך לוולנסיה עוד לפני שהפועל בכלל הצליחה להכתיב משהו משלה. היא לא נכנסה לערב הזה ואמרה "ככה משחקים". היא נכנסה ושאלה "איך עוצרים את מה שהם עושים?". מול קבוצה כמו ולנסיה, זה כמעט תמיד מאוחר מדי.
זו אולי הנקודה הכי חשובה. הפועל לא הפסידה רק בגלל אחוזים או בגלל ערב רע של שחקן כזה או אחר. ולנסיה שלטה באופי של המשחק. היא רצה, והפועל רדפה. היא קבעה את הקצב, והפועל ניסתה להגיב אליו. היא גרמה למשחק להיות מהיר, פתוח, לא מסודר – בדיוק המקום שבו היא מרגישה בבית והפועל הרבה פחות.
אבל דווקא מתוך הבלאגן, הפועל מצאה משהו שעבד.
החמישייה של תומאש סטורנסקי, אנטוניו בלייקני, ג'ייקוב טופין, איש וויינרייט ודן אוטורו – יחידה שנתנה לה משהו שנראה כמו תשובה אמיתית. בשני הסטינטים שלה יחד היא הייתה בפלוס 6. בסוף הרבע השני היא קיצצה, ובפתיחת המחצית השנייה הורידה את הפער מ-47:40 ל-52:48. זה לא קרה במקרה.
הפועל הפסיקה לנסות לייצר מהלך מורכב בכל התקפה. סטורנסקי הכניס את הכדור מוקדם לאוטורו, לא כי אוטורו אמור להפוך פתאום ליוקיץ', אלא כי עצם הכנסת הכדור פנימה חייבה את ההגנה של ולנסיה להתכווץ מוקדם. ברגע שזה קרה, הכדור יצא החוצה להגנה שכבר זזה, ובלייקני קיבל אותו בתנאים הרבה יותר טובים. משם? יאללה בלאגן.
וזה בדיוק הכדורסל שהפועל הייתה צריכה באותו רגע. לא האטת קצב בכוח ולא ניסיון להיות קבוצה אחרת. פשוט לייצר מוקדם יתרון ולתת לשחקן הכי חם באולם להפוך אותו לנקודות. ופה מגיע סטורנסקי.
זו בדיוק הסיבה שהביאו אותו. לא רק כדי לעמוד ליד ואסילייה מיציץ' ולסדר לו את החיים. לא רק כדי להוריד ממנו לחץ בהובלת הכדור ולאפשר לו לשחק לפעמים אוף דה בול. סטורנסקי הגיע גם בשביל ימים שבהם צריך לקחת ממנו את הקבוצה.
7:01 לסיום הרבע השלישי, כשהפועל כבר הורידה את הפער ל-52:48, איטודיס החזיר את מיציץ' במקום סטורנסקי. משם המשחק שוב התהפך.
עד סוף הרבע ולנסיה ניצחה 22:9 והגיעה ל-74:57. ברור שלא כל נקודה היא "על מיציץ'", אבל קשה להתעלם מהתמונה: הפועל מצאה הרכב שעבד, מצאה דרך לייצר לבלייקני יתרון, מצאה סדר — ואז ויתרה עליו. מיציץ' עצמו סיים עם 4 נקודות בלבד, 3 אסיסטים ושני איבודים, ובערב כזה זו בדיוק הסיבה שסטורנסקי נמצא בסגל. יש ימים שבהם לא צריך לעזור לוואסה. צריך להחליף אותו.
ולמזלה של הפועל, יש לה את בלייקני. מה כבר אפשר להגיד על האיש הזה? 30 נקודות, 8 מ-11 לשלוש, ובפועל כמעט כל ניסיון אמיתי של הפועל לחזור עבר דרכו. ולנסיה קלעה 12 שלשות כקבוצה, בדיוק כמו הפועל, אבל אצל האדומים שני שלישים מהן הגיעו משחקן אחד.
ולנסיה הציתה את המשחק כבר מהפתיחה, הפועל לא הצליחה לכבות אותה, אז נשאר לה רק דבר אחד לעשות: להחזיר אש. הבעיה היא שרק שחקן אחד עשה את זה. מעבר לבלייקני, פשוט לא היה מספיק. אלייז'ה בריאנט נתן 12 נקודות, אבל לא השתלט על המשחק כמו בערבים אחרים. לידיי סיים עם 7, אוטורו עם 6, ואף אחד מסביב לא הצטרף באמת לשטף.
זו בדיוק הטרגדיה הקטנה של ערב כזה. כששחקן אחד נותן הופעה של 30 נקודות, אתה בדרך כלל רוצה שכל השאר פשוט יעשו מספיק כדי שהערב הזה יתוגמל בניצחון. לא חייבים להתפוצץ. לא חייבים להיות מבריקים. רק לתת עוד קצת. הפועל לא קיבלה את העוד קצת הזה.
גם ג'ייקוב טופין נכנס לסיפור הזה. כשהוא היה על הפרקט, ההגנה נראתה קצת יותר מסודרת. הוא היה חי, אקטיבי, קיבל את טי ג'יי שורטס ועזר להפועל לפחות לעצור חלק מהדימום. הוא לא שינה את המשחק לבד ולא פתר את בעיית הקצב של ולנסיה, אבל מול קבוצה שמענישה כל שנייה של הירדמות, גם שחקן שפשוט נמצא במקום הנכון בזמן הנכון הוא דבר חשוב.
ומכאן לזאק לידיי. כבר משחק שני ברציפות שהוא חולם בהגנה. מול ריאל זה נגמר בסוג של נו נו נו על הספסל, והפעם הסיפור חזר על עצמו. הוא איחר, איבד שחקנים, לא היה מספיק מחובר, ואיטודיס שוב הוריד אותו.
הפעם הוא חזר, אולי קצת מאוחר מדי. והבעיה היא שגם כשהוא חזר, הוא עדיין לא באמת היה בעניינים מבחינה הגנתית. ופה יש להפועל דילמה אמיתית, כי התקפית ברור לגמרי מה לידיי נותן לה. כבר דיברנו אחרי ריאל על הפוסט-אפ, על הקליעה, על הביטחון, על היכולת להיות עוד אופציה אמיתית בסגל שגם ככה עמוס בכישרון. אבל אם כל פעם שהוא חולם בהגנה הוא יורד לסדרת חינוך, הפועל גם מוותרת על כלי התקפי מאוד משמעותי בדיוק כשהיא צריכה עוד אחד. בערב שבו בלייקני לבד מנסה להשיב אש, אתה צריך עוד כלי כזה.
זו גם הנקודה שבה אפשר להבין למה ההפסד הזה מרגיש קצת מתסכל יותר ממה שהתוצאה מספרת. 93:82 נשמע כמו משחק שבו ולנסיה פשוט הייתה טובה יותר. היא באמת הייתה טובה יותר. אבל להפועל כן הייתה דרך אמיתית לחזור. היא מצאה חמישייה שעבדה, מצאה מבנה שעזר לבלייקני, מצאה דרך לכווץ את ההגנה דרך אוטורו, מצאה סדר עם סטורנסקי.
ואז קצת איבדה אותו.
ולנסיה הובילה כל הערב, שיחקה בקצב שלה, והפועל בעיקר ניסתה להתאים את עצמה. אבל היו דקות שבהן זה התחיל להתהפך. היו דקות שבהן הפועל נראתה כאילו היא מבינה איך צריך לשחק את המשחק הזה – לא משהו חדש אצל איטודיס, שיודע להביא רעיונות תוך כדי משחק. הבעיה היא שזה לא החזיק מספיק זמן.
וזה מחזיר אותנו לבלייקני. כששחקן אחד קולע פאקינג 30 נקודות ו-8 שלשות, אתה רוצה להרגיש שהוא מדליק את כל הקבוצה. הפעם בלייקני בער, אבל האש לא באמת התפשטה. ולנסיה הציתה את המשחק מכל כיוון. אצל הפועל מי שהחזיר אש היה איש אחד. וזה בדיוק העניין: אם אתה לא מצליח לכבות את ולנסיה, לפחות צריך שיהיו יותר שחקנים שמסוגלים להבעיר בחזרה.
מה דעתך על הכתבה?