מה חוץ מים מדר? ההפסד לברצלונה הצית געגועים לאקס שעל המדף

מכבי תל אביב יצאה מברצלונה עם הפסד 90:87 אמש (שלישי), כזה שקל מאוד לסכם בשלשה אחת של ג'סטין רובינסון 1.6 שניות לסיום. אבל המשחק הזה היה הרבה יותר מזריקה אחת. הוא היה מבחן די טוב לשאלה מה יש למכבי כשהשלשות מפסיקות לפתור לה הכול, מי מסוגל להחזיק אותה כשהמשחק מתחיל לברוח – ובעיקר, כמה שחקנים בסגל הזה באמת יכולים לקחת כדור ולהגיד: עכשיו אני.

במחצית הראשונה, למכבי היה פתרון פשוט ונעים במיוחד: לקלוע.

היא ירדה להפסקה ביתרון 40:42 אחרי 9 מ-18 לשלוש. וכשאתה קולע 50 אחוז מבחוץ, בניגוד למה שקרה אצל מכבי ת"א עד כה העונה, הרבה בעיות נראות פתאום קטנות יותר. הריווח טוב יותר, החדירות נפתחות, כל מסירה נראית חכמה יותר וגם התקפות שלא באמת הגיעו לשום מקום יכולות להסתיים בשלשה ופתאום הטכנולוגיה קיימת. בסיום מכבי עדיין עמדה על 12 מ-27, 44.4 אחוז מצוינים, אבל במחצית השנייה היא קלעה רק שלוש שלשות. ושם המשחק כבר דרש משהו אחר.

כל עוד השלשות נכנסו, הן גם הסתירו חלק מהבעיה. מכבי הצליחה לייצר זריקות, וזה הספיק. ברגע שהאחוזים ירדו, המשחק עבר משאלה של "איך מייצרים זריקה טובה?" לשאלה הרבה יותר אכזרית: "מי מייצר סל?". ושם, לפחות בערב הזה, התשובה הייתה הרבה פחות מורכבת. ושם הגיע ים מדר.

ברצלונה פתחה את הרבע השלישי בריצת 0:8. החמישייה של מכבי באותן דקות הייתה מדר, איפה לונדברג, בונזי קולסון, ג'יילן הורד ודניאל תייס – כלומר לא איזה הרכב ניסיוני של סוף רוטציה. ברצלונה הפכה 40:42 למכבי ל-42:48 לזכותה תוך פחות משתי דקות, ופתאום המשחק התחיל להרגיש כאילו הוא הולך לכיוון מאוד מוכר. מדר פשוט סירב לתת לזה לקרות.

ארבע הנקודות הראשונות של מכבי במחצית היו שלו. אחר כך הגיעו שתי שלשות. עשר הנקודות הראשונות של מכבי ברבע השלישי הגיעו כולן מים מדר: שני סלים רצופים לשתי נקודות ושניים נוספים לשלוש. מ-48:42 הוא החזיר אותה עד 50:52. זה היה רבע של שחקן שלא רק מנהל משחק, אלא מחזיק משחק.

מדר סיים עם שיא קריירה ביורוליג של 22 נקודות ב-8 מ-11 מהשדה, לצד ארבעה אסיסטים ומדד 31. דווקא הפלוס/מינוס שלו, מינוס 9, הוא דוגמה מצוינת למה הנתון הזה תמיד צריך הקשר. במקרה שלו, הוא היה חלק מחמישיות שסבלו מהחמישייה הטובה של ברצלונה והגארדים שלה. אבל בדיוק מכאן מגיעה השאלה: מה חוץ ממדר?

לונדברג קלע 13 נקודות, כולל שלוש זריקות עונשין בקור רוח כדי להשוות ל-87:87. ג'ימי קלארק הוסיף תשע, קיטון וואלאס חמש. בסך הכול ארבעת הגארדים המרכזיים של מכבי קלעו 49 נקודות. המספר כשלעצמו ממש לא רע. הבעיה היא פחות כמה הם קלעו ויותר איך.

לונדברג, למשל, כן הראה שיש לו אופי לרגעים האלה. שלוש זריקות העונשין שלו בסיום לא היו סתם שלוש נקודות, אלא רגע של שחקן שלא מפחד מהכדור כשהמשחק על הקו. אבל יש הבדל בין לעמוד בלחץ כשהמהלך כבר נוצר עבורך, לבין לקחת פוזשן מת ולהמציא ממנו סל. בזה ברצלונה הייתה עמוקה יותר.

בצד השני, קווין פאנטר הוא שחקן שיכול לקבל כדור ולייצר סל בלי לבקש רשות מההתקפה. ג'סטין רובינסון עשה בדיוק את זה בכדור האחרון. אומוג'ה גיבסון קלע 13 נקודות ב-5 מ-6 מהשדה ונתן לברצלונה עוד שחקן שמסוגל להעניש ברגע שהמערכת נתקעת. פאנטר סיים עם 19, רובינסון עם 11, וגיבסון עם 13. לברצלונה היו כמה כתובות לפוזשנים מכוערים. למכבי, בערב הזה, הייתה בעיקר אחת.

וזה בעצם ההבדל בין "לייצר זריקה" ל"לייצר סל". מכבי יודעת להגיע למבטים טובים מתוך תנועה, חסימות וריווח. אבל כשהכול נשבר, כשהשעון יורד והשיטה כבר לא עוזרת, לברצלונה היו יותר שחקנים שפשוט מסוגלים לקחת בעלות על הפוזשן.

ופה אני חוזר ברמת הוויז'ן לשחקן כמו לוני ווקר.

אני עדיין לא מחזיק ממנו כסקורר ראשי שעליו אתה רוצה לבנות קבוצה. אבל שחקן בפרופיל הזה? מאדר פאקר שאפשר להעיף אליו כדור כשהשעון על שבע, כשהתרגיל מת, כשהיריבה כבר קראה את החסימה והכול נהיה מכוער? זה בדיוק משהו שחסר למכבי במשחקים כאלה.

כי אי אפשר לבקש ממדר בכל ערב להיות גם הרכז שמסדר לכולם, גם מי שמפעיל לחץ בהגנה, גם מי שקובע קצב וגם האיש שמחלץ אותך מכל התקפה תקועה.

ויש עוד נקודה חשובה: הבעיה לא הייתה רק ביחידה השנייה. ברבע הרביעי, לונדברג השווה ל-67:67 בשלשה ב-8:43 לסיום. מכאן ברצלונה יצאה לריצת 6:14 והגיעה ל-73:81. מי היו על הפרקט לאורך הבריחה הזאת? מדר, לונדברג, הורד, בריסט וסורקין. החמישייה הפותחת של מכבי. זה קריטי.

אחרי המשחק מול מילאנו היה קל לדבר על ההבדל בין החמישייה לספסל ועל כך שהיחידה הראשונה בונה והיחידה השנייה מורידה. מול ברצלונה הסיפור היה אחר. דווקא היחידה שאמורה להיות הכי יציבה של קטש איבדה את המשחק לכמה דקות כשהכול התחמם. כלומר, הפעם אי אפשר להפיל את הבריחות על "הספסל". ההרכבים פשוט לא החזיקו לאורך זמן, בלי קשר לשאלה מי פתח ומי עלה מהספסל.

וגם קלארק ראוי פה לאיזו שורה טובה למרות משחק לא מספיק טוב. הוא לא הפך פתאום ליוצר שחסר למכבי כפי שהוא אמור ועשה בעבר, אבל הוא כן נכנס ברבע הרביעי ולא הוריד את הרמה בהכרח. עם תייס וקולסון סביבו, מכבי דווקא התייצבה וחזרה. זה אולי עוד רמז לכך שהבעיה היא פחות "מי מהגארדים טוב" ויותר איזה תפקיד אתה מבקש מכל אחד מהם למלא.

וזה מוביל לסנטרים. דניאל תייס היה שוב אחד השחקנים היותר טובים של מכבי. 11 נקודות, חמישה ריבאונדים ושתי שלשות. מעבר לסטטיסטיקה, הוא נתן למכבי משהו שהיא לא קיבלה משני הסנטרים האחרים: יציבות. הוא מרווח, מוסר, נע, מבין איפה לעמוד ובעיקר כמעט אף פעם לא גורם להתקפה לעצור.

רומן סורקין, לעומת זאת, היה במשחק חלש מאוד בשני הצדדים. מילא ההגנהף זה ממילא לא משהו שמכבי מקבלת ממנו אף פעם, וגם הפעם היו איחורים, חוסר דיוק במיקום ורגעים שבהם הוא לא הצליח לתת את הנוכחות הנדרשת. אבל התקפית זה כבר היה הרבה יותר מפתיע. הוא פשוט לא היה באירוע. שתי נקודות, שלושה ריבאונדים, מעט מאוד איום על הטבעת וכמעט שום תחושה שמכבי יכולה להפוך אותו לכתובת כשההתקפה נתקעת.

ארמנדו בייקוט קיבל מעט מאוד – קצת יותר משתי דקות – אבל גם במעט הזה לא נתן לקטש סיבה אמיתית להשאיר אותו. לפעמים אפשר להגיד על שחקן "איך אפשר לשפוט אותו בדקות כאלה?". נכון. אבל אפשר גם להגיד שבדקות כאלה אתה צריך לעשות משהו שיגרום למאמן לרצות לתת לך עוד. בייקוט לא עשה את זה.

כך שמכבי מצאה את עצמה שוב עם תייס כסנטר היחיד שהיא באמת מרגישה בטוחה איתו כשהמשחק נהיה רציני.

עם כמה שזה נראה מנותק מהאירוע, אי אפשר להתייחס למשחק הזה בלי לדבר על השיפוט. לא כתירוץ להפסד חלילה, אלא כגורם בעל השפעה.

למיטב זכרוני, לא כתבתי על שופטים מעולם כחלק מהטורים שלי פה, ובצדק. זו בדרך כלל הבריחה הכי קלה שיש והיא שמורה לאוהדים: לקחת הפסד, למצוא שריקה, ולהסביר דרכה 40 דקות של כדורסל. למכבי היו מספיק דברים לעשות טוב יותר כדי לא להגיע למצב שבו שריקה אחת משנה לה את הערב.

אבל יש פעמים נדירות שזה פשוט בולט. הפאול שלא נשרק על קולסון היה בולט. האירוע עם מדר על הרצפה, והפגיעה בו, היה בולט. היו עוד כמה שריקות שבמשחק רגיל אתה אולי ממשיך מהן הלאה, אבל במשחק שמוכרע בשלשה 1.6 שניות לסיום הן מקבלות משקל אחר לגמרי.

זה לא אומר שהשופטים "לקחו למכבי את המשחק". אני גם לא חושב שזה נכון. אבל כן, הפעם מותר להגיד שהיו כמה החלטות שנויות מאוד במחלוקת.

ובסוף, דווקא בגלל כל זה, ההפסד הזה לא צריך להיות מדכא מבחינת מכבי. היא הגיעה לברצלונה, הובילה במחצית, נשארה בחיים גם אחרי כמה בריחות, וקיבלה מים מדר ערב של שחקן שיכול להיות הרבה יותר מסתם מנהל משחק. היא אפילו מצאה דרך לחזור מפיגור שמונה ברבע הרביעי ולהשוות 19 שניות לסיום.

אבל השאלה שנשארת אחריו די פשוטה.

כשהשלשות נכנסות, הכול נראה יפה. כשהן מפסיקות להיכנס, מדר מסוגל להחזיק אותך. אבל מי עוד?