השושלת שתמנע שושלת: הקבוצות שיעמדו בדרכה של דנבר בעונה הבאה

העונה נגמרה, האלופה חגגה, הסיכומים נכתבו. רגע אחרי, הנה עוד חמש מחשבות על פלייאוף מעניין ולא שגרתי.

אז איך עוצרים את דנבר ויוקיץ'?

בכתבת סיכום האליפות השוויתי בין סטף קרי וגולדן סטייט של 2015, אחרי האליפות הראשונה, לניקולה יוקיץ' ודנבר של 2023. האם גם כאן מדובר בתחילתה של שושלת? כל הסימנים מעידים על סיכוי גבוה מאוד שזה המצב. סטף והווריירס הפכו לקבוצה שכל הליגה עסוקה בה, כשהשיא היה יוסטון של דריל מורי, שנבנתה באופן ספציפי כדי להתמודד איתה עם הרכבים נמוכים והתמקצעות בחילופים אוטומטיים. איך תיראה קבוצה שנבנית במיוחד כדי להתמודד עם דנבר ויוקיץ'? יכול להיות שנגלה בשנים הקרובות, ובינתיים קיבלנו כמה רעיונות בשנתיים האחרונות.

השילוב הכי טוב להגנה על יוקיץ' הוא של שני שחקני פנים שאחד מהם עם מבנה מוצק, כזה שהג'וקר יתקשה להזיז בפוסט, והשני הוא מומחה בעזרה. בשנים האחרונות ראינו ששומרים שמצליחים להטריד את הסרבי הם לא בהכרח הגבוהים ביותר אלא החזקים ביותר. דריימונד גרין ופי ג'יי טאקר עשו את זה באופן מרשים. ללייקרס הייתה הצלחה רגעית עם רוי האצ'ימורה, שחקן הגנה הרבה פחות טוב מהשניים האלה, לצד אנתוני דייויס בעזרה. אבל אז נכנס למשוואה גורם נוסף – ג'מאל מארי. כשהלייקרס ניסו לשים את האצ'ימורה ולברון ג'יימס על מארי ויוקיץ' כדי לבצע חילופים בחסימה שלהם, מארי הוכיח שהוא זריז מדי עבורם והשתחרר לקליעה. אז אם מסכמים מה צריך: שני שחקנים שיהיו גם מוצקים מספיק כדי להתמודד עם יוקיץ' בפוסט וגם זריזים מספיק כדי לקבל את מארי בחילופים, וחוץ מהם מומחה לעזרה בצבע. נשמע פשוט.

בהגנה, מה שהכי מקשה על יוקיץ' זה פיק נ' רול עם גארד שמומחה בשלשות מכדרור. מצב כזה מכריח את הג'וקר לצאת גבוה, ואם הכדור ממשיך לזוז הוא מתקשה לעמוד בקצב של ההתקפה. למיאמי היו הצלחות רגעיות ככה, עד שבדנבר החליטו שרוב השלשנים שלה לא מפחידים מספיק (והשומרים של דאנקן רובינסון, הקלע הכי מפחיד, עשו עבודה נהדרת במעבר חסימות). השחקן שיכול לעשות הכי הרבה בעיות ליוקיץ' בהקשר הזה הוא, כמובן, סטף קרי. יחד עם דריי וקיוון לוני כשומרים פוטנציאליים, נראה שכרגע גולדן סטייט בנויה הכי טוב להתמודד עם דנבר. הבעיה היא שבכלל לא בטוח שגולדן סטייט הזו עדיין קיימת כקבוצה רלוונטית בצמרת. אני מקווה שכן ייצא לנו לראות עוד סדרה בין יוקיץ' לדריי, הפעם עם מארי (לעומת שנה שעברה). זה מפגש בין המוח ההתקפי הגדול של הדור שלנו למוח ההגנתי הגדול של הדור שלנו, וזו יריבה שעל הנייר יש לה את הכלים הכי טובים להקשות על הפייבוריטית החדשה.

הפיינליסטית

האם ההפסד בגמר מעיב על הפלייאוף של מיאמי? כן ולא, אבל הרבה יותר לא. ריצת הפלייאוף של מיאמי הייתה קסומה מהרגע הראשון שלה והכניסה אותה לספרי ההיסטוריה כקבוצה השנייה שהגיעה לגמר ממקום שמיני. אי אפשר שלא להעריך קבוצה שחצי מהרוטציה שלה בפלייאוף התבססה על שחקנים שלא נבחרו בדראפט, קבוצה שפעם אחרי פעם הוציאה מעצמה את המקסימום, סיפקה עוד תצוגת קליעה מושלמת, נכנסה לראש של עוד יריבה, התגברה על עוד מכשול מנטאלי. קבוצה שפעם אחרי פעם גרמה לנו להאמין שהכל אפשרי.

אני מאמין שהאופן בו נזכור את הגמר מהצד של מיאמי הוא שאחרי שני משחקים נגמרו לה הכוחות, הפיזיים והמנטאליים. אם לוקחים בחשבון את הפליי-אין, וצריך לקחת אותו בחשבון, אז מיאמי שיחקה 20 משחקי פלייאוף לפני הגמר שברובם היא הייתה האנדרדוג. המשחק שלפני הגמר היה משחק 7 בבוסטון, אחרי שההיט איבדו יתרון 0:3 עם באזר ביטר שובר לב במשחק השישי. צריך התעלות מנטאלית כדי להשתלט על משחק 7 במצב כזה, וזה בדיוק מה שמיאמי עשתה. זו שנה שנייה ברציפות שניכר שהקבוצה שמגיעה לגמר אחרי פלייאוף שוחק, דועכת בשלב מסוים. קשה להבין את הרעיון של עומס מנטאלי מצטבר, שכמעט בלתי אפשרי לשחק בעוד ועוד משחקים מכריעים ולהמשיך לתפקד באותה רמה, אבל העומס המצטבר קיים ומכריע אליפויות.

מי שהמעמד שלו התערער בגמר הוא ג'ימי באטלר, בעיקר בגלל הציפיות שהוא יצר לעצמו. אחרי הסדרה מול מילווקי חשבנו עליו כשחקן שבפלייאוף הופך לאחד הטובים בליגה, שחקן טופ 5 אמיתי. אבל אחרי הגמר קל יותר לראות את התמונה הגדולה, בה פלייאוף ג'ימי הזה יכול להופיע רק למשחקים בודדים ולא באופן עקבי. הוא כבר בן 33 וכנראה כבר מעבר לשיאו הפיזי, בשני הפלייאופים האחרונים הוא סבל מפציעות שהגבילו אותו. ההתעלויות הפתאומיות שלו במאני טיים הן עדיין אחת התופעות המרהיבות בפלייאוף. כשמחברים אותן לשחקן שיכול לספק ארבעה-חמישה משחקים גדולים באמת ועוד ארבעה-חמישה טובים מאוד בחודשיים של פוסט סיזן, מקבלים את אחד השחקנים החשובים בליגה. זה המון, אבל זה פחות ממה שחשבנו אחרי מילווקי. הוא צריך עוד עזרה התקפית, כנראה יותר ממה שטיילר הירו מסוגל לספק, השאלה היא אם פט ריילי יצליח לארגן את העזרה הזאת.

היחס לעונה הרגילה

מיאמי אמנם נגמרה במהלך הגמר, אבל כן הגיעה אליו אחרי שני משחקים בפליי-אין. הלייקרס הגיעו לגמר המערב מהפליי-אין. קבוצות מהמקום השביעי והשמיני הגיעו מאוד רחוק השנה והדיחו בדרך יריבות חזקות. לא מדברים מספיק על האפשרות שטורניר קדם הפלייאוף נותן גם יתרון לקבוצות שמשתתפות בו, שמגיעות חדות יותר לפתיחת הפלייאוף אחרי משחק מכריע. גם הלייקרס וגם מיאמי ניצחו במשחק הראשון שלהן בפלייאוף, נצחון חוץ תוך תצוגה התקפית איכותית מאוד, ניצחון שהתברר כמכריע להמשך הסדרה.

מה לגבי היכולת להתקדם בפלייאוף בלי ביתיות? מסתבר שיתרון הביתיות נהיה פחות ופחות דרמטי. בשלב מסוים בפלייאוף הזה הוא גם נמחק לחלוטין. החל מהגמרים האיזוריים, קבוצות החוץ ניצחו 10 מ-16 המשחקים שהתקיימו. קבוצות החוץ ניצחו גם שניים משלושת משחקי 7 בפלייאוף הזה, וזה המשך של מגמה מהשנים האחרונות בה אפילו במשחק 7 יתרון הביתיות לא בהכרח משמעותי. למה זה קורה? קשה לדעת. אולי האוהדים לא חזרו לעצמם מאז הקורונה ופחות משפיעים על משחקים, אולי כישרון הקליעה כיום כל כך גבוה ששחקנים פחות מושפעים מהפרעות חיצוניות וזורקים על אוטומט, אולי קבוצות למדו לספק לשחקנים תנאים פיזיים שממעיטים מההשפעה של טיסות ושינויי הרגלים במשחקי חוץ. מה שבטוח, התופעה קיימת.

יכול להיות שאחת המסקנות של הפלייאוף שהסתיים תהיה שאפשר להשקיע עוד פחות בעונה הרגילה, שלא צריך להיבהל מהפליי-אין, שלגמרי אפשר להגיע רחוק גם ממקום נמוך. קבוצות יכולות להרגיש שעדיף לא להתיש את הכוכבים, לאפשר ליותר שחקנים לקבל דקות משמעותיות, לתרגל מגוון שיטות במקום להסתמך רק על מה שעובד, להתמודד עם קשיים לאורך העונה. המצב הזה יכול לתת גם תקווה לקבוצות שנמצאות בעונות שנראות אבודות. האופן בו הלייקרס ניסו וניסו עד שמצאו משהו שעובד, השתחלו לפלייאוף ברגע האחרון והגיעו לארבע האחרונות עם סיכוי ממשי ללכת עד הסוף, יכול לעזור לקבוצות להאמין שגם כשהעונה כבר נראית גמורה יש טעם להמשיך לנסות.

אופי במקום כישרון

מה הופך שחקן לכזה שמתאים לרוטציה של מועמדת לאליפות? השנה התשובה לשאלה הזאת הייתה קשה מהרגיל. ברוטציה של מיאמי היו ארבעה שחקנים שלא נבחרו בדראפט: קיילב מרטין, גייב וינסנט, מקס סטרוס ודאנקן רובינסון. שחקן חמישי, הייווד הייסמית', הוכיח את עצמו בכל הזדמנות שקיבל ונראה שייך לחלוטין למעמד. מה מייחד אותם ביחס למאות שחקנים אחרים עם רמת כישרון דומה שמחפשים את דרכם לליגה, מדשדשים בג'י ליג ובקצה הספסל? האם זו התרבות המפורסמת של מיאמי שאפשרה להם למקסם את היכולות שלהם? או שאולי ההתאמה שלהם לתרבות הזאת היא זו שסדרה להם את ההזדמנות?

התאמה לרמות הגבוהות של הפלייאוף תמיד הייתה תכונה חמקמקה. היא דורשת אופי שהוא בו זמנית נחוש ונוח, כזה שיודע להיות חבר טוב לקבוצה, לא עסוק בעצמו, ובמקביל מסרב להילחץ מהמעמד. היא דורשת גם אחריות וחוכמת משחק ברמה גבוהה מאוד, יכולת לבצע משימות הגנתיות מורכבות ולקרוא סיטואציות בזמן אמת. לסיטואציה יכולה להיות השפעה לא פחות גדולה מהשחקן עצמו, יעיד על כך רוי האצ'ימורה. הכישרון חשוב, אבל יותר כבסיס הכרחי, מינימום שצריך לעמוד בו. יכול להיות שאנו נמצאים בעידן בו ליותר ויותר שחקנים צעירים יש כלים לפתח את הכישרון שלהם ולהביא אותו לרמה המינימלית הזאת, ואז אלה עם האופי והאחריות מתבלטים ברגעים החשובים.

ג'ורדן פול ודיאנג'לו ראסל הם שני גארדים מוכשרים מאוד שבפלייאוף האחרון היה קשה מאוד לתת להם דקות קבועות. גייב וינסנט הרבה פחות מוכשר משניהם והיה אחד השחקנים החשובים של סגנית האלופה. למרות המשאבים העצומים שקבוצות משקיעות בזיהוי שחקנים מתאימים, כולל במבחני אופי, לסקאוטים ולמנהלים אין ממש דרך לדעת מי יהיה הגייב וינסנט הבא מבין עשרות גארדים נמוכים ולא מוכשרים ברמה יוצאת דופן שסיימו השנה את הקולג'. הם ימשיכו לבחור את הראסלים, את השחקנים המרשימים ביותר במבדקים האתלטיים ואת אלה שהקליעה שלהם נראית הכי טוב, ויקוו שגם האופי שלהם יתברר כמתאים לדרישות של שחקני NBA משמעותיים.

קיץ עם תחושת דחיפות

בזמן שדנבר כנראה תפתח את העונה הבאה כפייבוריטית לאליפות נוספת, יהיו הרבה מאוד מועמדות מעניינות. רובן יגיעו לעונה הקרובה, ועוד לפני כן לקיץ הקרוב, עם תחושת דחיפות מיוחדת, עם הרגשה שזו יכולה להיות ההזדמנות האחרונה. הלייקרס של לברון, פיניקס של דוראנט וגולדן סטייט של סטף הן שלוש קבוצות שמתבססות על שלושה מהשחקנים הגדולים של העשור האחרון. שלושתם נמצאים עמוק בשנות ה-30 שלהם, אך טובים מכדי לוותר על הזדמנות לבנות סביבם קבוצה גדולה, לפחות לעוד שנה אחת. בשלושת המקרים קשה לדעת מתי הם יפסיקו להיות כל כך טובים, אולי חלון ההזדמנויות כבר נסגר.

כל השלוש צפויות לנסות להתחזק בקיץ. גולדן סטייט תנסה לשווק את ג'ורדן פול וג'ונתן קומינגה כצמד צעירים מבטיחים כדי לקבל בתמורה שחקן בכיר או שניים שבשלים יותר לתרום באופן מיידי, טרייד מוצלח יכול להחזיר את הווריירס לעניינים. ללייקרס יש מקום מתחת לתקרת השכר לחוזה משמעותי והם צפויים לחפש גארד בכיר יחסית. זמן טוב להזכיר שפרד ואנווליט, שיהיה שחקן חופשי בקיץ, חתם במהלך העונה בסוכנות של לברון וריץ' פול. פיניקס כנראה תיפרד מכריס פול, היו דיווחים שהוא ישוחרר אך אולי הם עוד ינסו לארגן טרייד, אולי הם יחפשו טרייד גם על דיאנדרה אייטון. יהיה להם יותר קשה להתחזק באופן משמעותי, אך סביב דוראנט ודווין בוקר לא צריך המון כדי לבנות קבוצה גדולה. אם אחת או יותר מהשלוש תבצע את המהלכים שהיא מפנטזת עליהם בקיץ, היא תוכל להיות קבוצה שתדבר חזק מאוד בעונה הבאה.

אלה לא הקבוצות היחידות שאמורות להרגיש שהזמן שלהן מתחיל להיגמר. גם מיאמי מסתמכת על כוכב בן 33 שמתקשה לסחוב אותה לאורך פלייאוף שלם וגם היא מרגישה צורך להתחזק בשחקן בכיר נוסף. מילווקי לא אמורה להיות מוטרדת לגבי הכוכב שלה, אבל כן לגבי הצוות המסייע שלו. ג'רו הולידיי, כריס מידלטון וברוק לופז מזדקנים ועברו פציעות בשנים האחרונות, יהיה קשה מאוד לארגן סביב יאניס צוות מסייע ראוי כשהם יתחילו להידרדר, וזה יכול לקרות בכל רגע. לבוסטון יש כוכבים צעירים, אצלם תחושת הדחיפות אמורה לנבוע מההבנה שיש גבול לכמה קשיים שחקנים יכולים לעבור ביחד לפני שהעסק מתחיל להתפרק. אף קבוצה לא חוותה יותר סדרות הפכפכות, משחקי 7 ורגעים שוברי לב בארבע השנים האחרונות, ואם הסלטיקס לא יבצעו את קפיצת המדרגה בשנה הקרובה לא בטוח שיישארו שם כוחות נפשיים להמשיך.

בקיצור, כמעט כל המועמדות האפשריות לאליפות ירגישו שזאת יכולה להיות ההזדמנות האחרונה שלהן ויתנהלו בהתאם. לא אתפלא אם כבר בימים הקרובים נשמע על הצעדים הראשונים של כמה מהן.