הנה מכתב שדריימונד גרין לעולם לא יכתוב לחובבי ה-NBA.
"כדורסל יקר, דיר בסקטבול. שוב התפרעתי, שוב השתוללתי. אחרי שבעטתי ביריבים, דחפתי אותם ארצה, הטלתי אותם על הפרקט, העפתי ברכיים לכל עבר, אחרי שכבר הורחקתי 17 פעמים בקריירה – הפעם הגזמתי. איבדתי את זה. צפיתי בתקרית, ואני מתבייש. בוש ונכלם. החניקה שלי את רודי גובר הייתה מופרעת לחלוטין, חסרת פרופורציה. אני צופה בה מהצד בזעזוע. מזהה את הזעם על הפרצוף שלי, ונבהל. אני לא יודע מה קרה לי.
"כלומר, אני כן יודע. יש לי בעיית אלימות. בואו נודה בזה, אני אדם אלים. אפשר לקרוא לזה בעיה ב'ניהול כעסים', רגש מתפרץ, אמוציות של ספורטאי, אבל האמת היא שזו פשוט אלימות. כל ספורטאי מתמודד עם רגשות והצורך לנהל אותם, כולנו נדרשים להשתלט על הדחפים, וכמובן שאני שוב כשלתי באתגר – אבל זה מעבר לזה. לא אוכל לטעון שזה הגיע מתוך להט המשחק, שנסחפתי תוך כדי האירועים, שמשהו הדליק אותי וגרם לי להתפרץ. לא. זה קרה פחות משתי דקות אחרי הפתיחה. באתי ככה מהבית.
"נחשפתי במערומיי, לעיני כולם. פשוט התנפלתי עליו. אין לי שום אפשרות לומר להגנתי שניסיתי להפריד או רק להרחיק את רודי גובר מחברי לקבוצה. כולם ראו, חנקתי אותו מאחורה כמו אחוז אמוק. הוא לא התנגד, והמשכתי לחנוק, במשך שניות ארוכות. ראו על הפרצוף שלי את הזעם והחימה. כולם מכירים את היריבות שלי עם גובר, את האיבה בינינו, את הלכלוכים הפומביים. אבל אם פעם התחביב שלי היה להשפיל את היריבים על המגרש, אולי לזרוק איזה מילה או שתיים ולהקניט בטראש טוק, הפעם השנאה שוב התפרצה באלימות פיזית. זה מה שנשאר לי?
"זו כמובן לא פעם ראשונה. כולם זוכרים את כל ההרחקות שלי, את המהלכים המלוכלכים, את המחוות העוינות, אבל התקרית עם ג'ורדן פול היא כנראה החמורה מכולן. כן, הוא בחור מעצבן, הוא חסר כבוד, יהיר ומזלזל בחבריו, אבל עובדה היא שרק אני הכיתי אותו. אני, האיש שמתיימר להיות המנהיג של הקבוצה, תקפתי אותו עם אגרוף לפנים, באמצע אימון. כבר אז הבנתי שאולי שכחתי מהי מנהיגות. שאולי האמנתי בשקר. שאולי נסחפתי עם התדמית שהדביקו לי. שמשהו צריך להשתנות. מנהיגות זה לא רק לבלוט, לצעוק, להטיל אימה. מנהיגות זו דוגמה אישית. מנהיג לא יכול להרשות לעצמו להתפרק ככה, לאבד את הראש. אולי נסחפתי עם הקלישאה שלי ושל חבריי, על כך שצריך 'להיות אגרסיבי'.
"לפעמים אני שוכח שאנחנו עוסקים בספורט. אומנם הוא חיינו ופרנסתנו, אבל עדיין מוצר בידורי להמונים. זה מה שאני רוצה שהקהל יראה? שילדים שצופים בבית יראו אותי חונק יריב כחלק מהמשחק? הרי זה מבהיל. מחריד. דוחה. מרחיק. עזבו את הפגיעה האישית בי, בתדמית שלי, ברזומה ובמוניטין שלי, מה לגבי הנזק למשחק שאני כל כך אוהב, שהקדשתי לו את חיי? מה עם הקבוצה שלי, החברים שלי שזנחתי עכשיו לחמישה משחקים, המועדון הנהדר שלי שהתגאה בכדורסל מושלם וכעת שוב הכתמתי אותו? כמה מערכות יחסים החרבתי בחיי.
"נהוג להגיד עליי שהאמוציות האלה נובעות מיצר התחרותיות, אבל מה הטעם בתחרותיות אם היא מובילה להתנהגות שכזאת? ואולי ה'תחרותיות' הזו היא רק ביטוי שמטרתו כיסוי לשנאה שמבעבעת בי? לרגשות שליליים שמשתלטים עליי? לפעמים אני מרגיש שיש בי כעס שדורש פורקן. חוסר איזון נפשי, שהופך לחוסר איזון פיזי, שמוביל להתפרצות זעם.
"ויותר מהכל, זה בעיקר מביך. חניקה בוטה שכזאת לא משדרת חוזקה ועוצמות, אלא בדיוק להפך. זו חולשה. פגיעות. אולי אלה תחושות של קורבנות וזכאות, חוסר ביטחון. כעס, שנאה, זעם ונקמה שמצטברים בתוכי, מרירות ותחושת עוול שמתחילות לשלוט. לקחו לי שתו לי. אדם עם ביטחון יודע להדוף את זה, להתמודד. אבל התפרצות זעם שכזאת, שתי דקות מהפתיחה, היא ויתור. כניעה.
"במקביל, כמובן, הליגה. הורחקתי לחמישה משחקים, וראו כמה זה שולי. עוד דוגמה לעד כמה זניחה היא העונה הרגילה, שמלאה ברגעים חסרי משמעות. וחמישה משחקים משמעותם הורדה של 769 אלף דולר מהשכר שלי – גם זה, למרבה הצער, לא מצליח לזעזע אותי. מדובר בסכום עצום, שיכול לשנות את חייו של כל אדם נורמלי, אבל עבורנו, גם אם לא נודה בזה, זה זניח. לא זה מה שירתיע אותי. להפך, זה רק ממחיש את העיוות, המציאות הלא נורמלית, המופרזת, שמתעתעת בכולנו ומוציאה מאיזון".
מה דעתך על הכתבה?