כבר בתחילת הראיון שלו לפודקאסט של קווין דוראנט, אפשר היה להבין מה הופך את קייד קנינגהאם למנהיג כל כך מיוחד של דטרויט פיסטונס: הוא היה צריך להתבגר מהר. בכיתה י"א קנינגהאם עזב את ביתו שבארלינגון טקסס כדי להצטרף לאקדמיה שמתמחה בפיתוח כדורסלנים בפלורידה' ואז התחילו הדרמות.
"אף פעם לא היה לי מוות במשפחה", סיפר קייד לדוראנט. "ואז זה קרה. ואחר כך עוד אחד. ושבועיים אחרי אני מגלה שהחברה שלי לשעבר בהריון ממני, תהיה לי בת. ואני רחוק מההורים שלי, רחוק מכולם, הייתי תקוע. המרחק מהבית הפך את הכל לכבד יותר אבל המשפחה שלי, במיוחד ההורים שלי, אני מודה להם כל כך. הם היו מערכת תמיכה עבורי ועבור הבת שלי".
באותם שבועות, קייד שקל לפרוש מכדורסל, להשיג עבודה ולתמוך בבת שלו – אבל המשפחה שלו, ובמיוחד אחיו הכדורסלן שהפך למאמן ואביו, שחקן פוטבול לשעבר, אמרו לו שיתמקד בקריירה שלו וככה ידאג טוב יותר לעתידו ועתיד הבת שלו.
"הדברים האלה שקורים לך מבגרים אותך" ענה קייד. והעונה, קנינגהאם התגלה כבוגר האחראי שיכול לסחוב קבוצה שעד לפני שנתיים היתה אחת מהגרועות בליגה למקום הראשון במזרח. בגיל 24 בלב. דטרויט נבנתה סביבו, סביב הבגרות שלו וסביב תחושת שייכות לעיר דטרויט שמנהלי הקבוצה מחפשים בכדורסלנים שהם מביאים.
למשל, ג'יידן אייבי גדל באינדיאנה, אבל סבו, ג'יימס האנטר, הוא שחקן פוטבול ששיחק בשנות השבעים והשמונים בדטרויט לאיונס מליגת ה־NFL. גם בנו ג'אבין, אביו של ג'יידן, היה שחקן פוטבול: הוא שיחק בבולטימור רייבנס וסן פרנסיסקו פורטיניינרס, אבל את הדרך בפוטבול התחיל בתיכון קאונטי דיי שבדטרויט, שאותו הוביל לכמה אליפויות אזוריות.
אמו של ג'יידן, נילי אייבי, היתה שחקנית כדורסל בדטרויט שוק, קבוצת ה־WNBA של העיר (כיום היא מאמנת כדורסל באוניברסיטת נוטרדאם). ולכן בדראפט, ארן טלם, המנהל הבכיר של הפיסטונס ולשעבר אחד מהבעלים של הפועל ירושלים, הציג בפני אייבי את החולצה של סבו בדטרויט לאיונס, את החולצה של אביו בקאונטי דיי, ואת החולצה של אמא שלו מדטרויט שוק.
ההנהלה בראשות טלם בחרה באופן מודע את השחקנים שמתאימים לאופי שהפיסטונס רוצים, האופי שהוא קצת של העיר דטרויט – העיר שיצרה את הבאד בויז בשנות השמונים ואת האלופה ב-2004 שקיבלה שם חיבה פחות טוב אבל גם קשור לאופי הצווארון הכחול של העיר: Goin' to Work.
והיום ג'יילן דורן, אייזה סטיוארט, אסאר תומפסון, רון הולנד – הם שחקנים שאם תלבישו אותם במכנסיים קצרים וצמודים יותר, הם לחלוטין יכולים להשתלב בכדורסל של דטרויט ב-1988. הם לגמרי מתאימים לאופי של החמישייה של הפיסטונס ב-2004: קשוחים, יסודות טובים, לא מוכנים לוותר על פוזשן, לא מהססים להיות אגרסיביים כשצריך – זה כאילו מישהו הוציא DNA ממאובן מהתקופה בה ביל ליימביר וריק מהורן התהלכו על מגרשי ה-NBA ויצר במעבדה "שחקן דטרויט".
העונה, כאמור, דטרויט פיסטונס היא הפייבוריטית לזכות במזרח – למרות שסגל השחקנים הנוכחי היה רק בפלייאוף אחד ביחד. אבל נתון מעניין מהעבר של הפרנצ'ייז, עשוי להסביר את האופטימיות בדטרויט לגבי העונה: הפיסטונס רשמו 13 ניצחונות רצופים בשלוש עונות. העונה וב-1989/90 ו-2003/04. בשתי העונות הקודמות שרשמה רצף כזה של ניצחונות גם זכתה באליפות.
כמו כן, גם בשתי האליפויות הקודמות של הפיסטונס היו לה רכזים ומנהיגים שידעו להפוך את החבורה שלהם למגובשת יותר מאשר היריבות. ואכן, המנהיגות של קייד נראית כזו שמתאימה לאופי של הקבוצה וגם של העיר. קנינגהאם, שאינו מדטרויט אבל אומץ על ידי העיר באופן מיידי, אומר במפורש שהוא מת על העיר ורוצה להצעיד את הפיסטונס לתהילה גם עבור העיר המאמצת שלו.
"הדרך שבה העיר הזו פועלת, זה מרגיש לי כמו בבית. היא עברה הרבה זמנים רעים, הרבה כדורסל רע. אני רוצה להיות חלק מהשינוי" אמר ליאהו. "אני מבין שאני אחראי על זה. שיש לי הרבה אחריות על זה. זה נקרא לחץ ואני מבין שאני צריך לעמוד בלחץ כדי להגיע לרמה שאני רוצה להיות בה. והדרך שבה העיר הזו קיבלה אותי, התמיכה, 'הגריט' והנחישות שלה – זה עושה לי את זה".
דטרויט העיר היא סיפור של קריסה אמריקאית. ב-1950, כשהכלכלה האמריקאית התחילה את הנסיקה שלה למעלה ותעשיית הרכב האמריקאית עוררה את קנאת העולם, מספר התושבים בעיר, שהיתה הבירה של תעשיית הרכב האמריקאית, עמד על 1.8 מיליון.
מאז הנפילה היתה דרמטית ל- 637,000 איש ב-2022, קריסה של 65% באוכלוסייה. מאז 1990 העיר איבדה יותר מ-45 אלף בתים, מספר בעלי הבית בדטרויט צנח מ-55% בשנת 2000 ל-51% ב-2010 ועכשיו המצב הוא שמתחת ל-50% מהתושבים בדטרויט הם בעלי הבית שלהם. מאחר שהצעירים עוזבים ולא רוכשים דירות. מאות, אם לא אלפי בתים פשוט ננטשו.
נכון ל-2025 אחוז האבטלה בעיר הוא אחד מהגבוהים בארה"ב – 8.8% ולפי החישובים כ-34% מתושבי העיר נחשבים לעניים. ואם הממוצע הכללי בארה"ב הוא 2,000 פשעים אלימים ל-100 אלף תושבים, בדטרויט זה 3,000 פשעים אלימים ל-100 אלף תושבים.
דטרויט היא העיר הכי גדולה בארה"ב שהכריזה על פשיטת רגל (ב-2013) והריקבון האורבני פושה בכל שכונה, בית ספר ומוסד בעיר. ואולם, בשנים של ג'ו ביידן בבית הלבן, דטרויט קיבלה תמיכה פדרלית – כולל יותר מ-820 מיליון דולר לשיקום מתוכנית הסיוע האמריקאית (ARPA).
סובסידיות הוצעו לחברות נדל"ן והיי-טק כדי לשקם את השכונות והמרכזים המסחריים בעיר, נפתחו "האבים" טכנולוגיים וצעירים התחילו להגיע לעיר. ב-2024 האוכלוסייה בעיר עלתה שנה שנייה ברציפות ל-645,705 ובפעם הראשונה ב-60 שנה העיר היתה יכולה לחגוג עלייה במספר התושבים. אפילו מספר הרציחות נפל למספר הנמוך ביותר מאז 1966 (252).
המצב עוד רחוק מלהיות טוב אבל בבחירות בנובמבר זכתה מארי שפילד, דמוקרטית ובת של כומר והאישה הראשונה שתהיה ראש העיר של דטרויט והאופטימיות סביבה – למרות הפוליטיקה הלאומית – היא גבוהה. וכמה שזה נשמע גדול על רכז מוכשר בן 24, לקייד קנינגהאם יש גם תפקיד בשיקום של העיר דטרויט. במיוחד אם הוא יצליח להכניס רוח אופטימיות נוספת לעיר דרך הכדורסל ויראה לתושבי דטרויט שהם יכולים להיות מוצלחים ברמה הלאומית. זה אולי הרבה לבקש מהצעירים של דטרויט בכלל ומקניגהאם בפרט – אבל אלו בדיוק הדברים שמבגרים ומחברים קבוצה.
מה דעתך על הכתבה?