אני אגלה לכם סוד. לנו, אנשי מדיה בספורט, יש טמפלט מוכן, שמתאים כמעט לכל כתבת פרופיל. באנגלית אפשר לקרוא לזה 'Rugs to Riches', או סיפור סינדרלה בעגה המקומית. זה עובד כי כולנו יכולים להזדהות עם הקונספט, אבל זה לא רק זה (וזה הסוד, בתכל'ס), הם פשוט מתאימים לכל דמות בערך. הסיכויים של מישהו להגיע לפסגה של התחום שלו כל כך מזעריים, לא משנה מי היא/הוא או מה הרקע שלו/ה. נשאר רק למצוא איזה אתגר מהילדות, וזהו. הטקסט כבר נכתב מעצמו. בואו, יותר קשה למצוא מישהו עם ילדות חסרת אתגרים.
לעניינו, כל שחקן שהגיע לאולסטאר (רק בריאות דֶני!), או אפילו רק לשחק ב-NBA, הוא לא פחות מעילוי, שעשה זאת בניגוד לכל הסיכויים. מכאן הדרך להלביש עליו את הטמפלט שלנו כבר קלה. רק לחמם ולהגיש.
אבל פעם במיליון שנה אנחנו מקבלים מישהו כמו קייד פארקר קנינגהאם. הסופרסטאר של דטרויט יועד לגדולה מגיל אפס. הוא לא בא מהסלאמס של בולטימור ממשפחה חד הורית. הוא לא חשב לפרוש אחרי קריירת קולג' לא מרשימה ולהפוך לסוכן נדל"ן בחברה של אבא שלו. הוא לא ברח ממלחמת אזרחים, והוא לא התגבר על אסתמה. כלום. בתור מתבגר, כשקייד אמר שהמטרה שלו היא להגיע ל-NBA, אף אחד לא גלגל עיניים. הוא פשוט היה עד כדי כך טוב.
המסלול של קנינגהאם דקר את כל הנקודות. נבחרות ארצות הברית הצעירות, סבב משחקי האולסטאר של התיכונים, ומספיק פרסים אישיים וקבוצתיים בשביל למלא מחסן. כשהגיע לתיכון מונטורד האגדי, הוקמה סביבו אחת מהנבחרות הכי מרשימות בהיסטוריה, שכללה בין היתר את סקוטי בארנס ומוזס מודי. על אף שכל הקולג'ים הגדולים ניסו לגייס אותו, קייד בחר באוקלהומה סטייט, שהעסיקה את אחיו (במיוחד בשביל המטרה הזאת, מן הסתם). קייד סימן ברוג'ום סמלי כל נקודה, עשה מה שצריך, והמשיך לשלב הבא.
כשנבחר ראשון בדראפט 2021 הוא ניגש ללחיצת היד עם אדם סילבר כמו מישהו שהתאמן על הרגע הזה בבית אלף פעמים. כל הערב שלו היה מתוסרט עד לפרט האחרון. ככה זה כשאתה כבר יודע. יש זמן להתכונן.
ואז הגיעה הכאפה הראשונה. סביר להניח שבחודשים הראשונים שלו בדטרויט הוא הפסיד יותר משחקים ממה שהפסיד בכל החיים שלו, והמצב רק הלך החמיר משם. הפיסטונס האומללים לא הצליחו להרים סביבו קבוצת כדורסל ראויה. וגם ברמה האישית, קנינגהאם גילה די מהר שהליגה הזאת היא לא פיקניק.
דברים שבאו לקייד בקלות פתאום נתקלו בהתנגדות לא צפויה. היתרון הפיזי שלו על המגנים שלו הצטמק, ופתאום גם מאחוריהם חיכו לו ענקים ניידים וחכמים. הקריאות שלמד לעשות מתוך שינה בפיקנ'רול לא עזרו לו המון, כשבצבע מחכים לו שמונת השחקנים האחרים. בהנהלת הפיסטונס לא האמינו שקליעה מבחוץ היא מרכיב משמעותי בבניית קבוצה. גם קייד התקשה להתרגל לקו השלוש הרחוק יותר. מול האתלטיות של המקצוענים פתאום הקצב האיטי שלו נראה פחות שקול, ויותר… איטי.
יש סדרות טלוויזיה שמתחילות בבום. הפרק נתקע לך במוח לשבוע, וזהו אתה בפנים. ויש סדרות שמתחילות בסימן שאלה, או אפילו בפרק קצת סתמי. אבל אתה רוצה לדעת מה יעשו עם הדמות הראשית, ולאן היא תגיע. קייד חיפש את הקליעה שלו שהבטיחו לנו, ובמקביל ניסה להוביל ולתת השראה לאסופה של שחקנים, רובם מבוגרים ממנו ולא מתאימים לרמה הזאת, עם צוות אימון, הנהלה ובעלים שלא מסתפקים בחוסר תפקוד, אלא ממש עושים בושות לארגון בצורה אקטיבית. לא פשוט. המספרים שלו היו בסדר כבר מעונת הרוקי, אבל ככה זה לא הולך.
חלקנו במדיה כבר התחלנו לתהות, מי יותר בקול ומי יותר בלחש, האם התפקיד של מנוע התקפי גדול ממידותיו. אולי יצטרך לנצל את הגודל שלו בשביל הסבה מקצועית לתפקיד יותר קריס-מידלטוני. מזל שבדטרויט לא חשבו ככה, בדיעבד.
ואז הגיעה עונת 2024-25. אחרי עונה אומללה של 14 ניצחונות הפיסטונס התפוצצו עם 44 ניצחונות, עם מאמן חדש, אבל אותו סגל, פחות או יותר, ואותו כוכב. קנינגהאם פרח בתפקיד שכולנו כבר התחלנו להתלבט אם הוא יכול למלא, והריץ את הבאד בויז 3.0 לפלייאוף. קנינגהאם חווה כאבי גדילה מסוימים בשישה משחקים מול הניקס, אבל קיבע את מקומו בתור אחד הכוכבים שעתידים להצעיד את הליגה קדימה ביום שאחרי סטף, דוראנט ולברון.
העונה קייד והחבורה עושים עוד צעד ענק קדימה, וממלאים את הואקום שנוצר בצמרת המזרח. קנינגהאם מופיע בשיחות המצומצמות לתואר ה-MVP ומספיקה פציעה לא במקום, או רצף הפסדים בתזמון רע, בשביל שהוא יפתיע מהאגף. משחקן שקצת דשדש בתחילת הקריירה שלו, פתאום קייד בן ה-24 מקדים את המאוחר. לא ציפינו לראות אותו בשיחות האלה עדיין.
קנינגהאם מאמין שהוא השחקן האמריקאי הטוב ביותר, ושוב, אין מי שיגלגל עיניים. אפשר לספור את השחקנים שיכולים להתווכח איתו ברצינות על יד אחת. הוא מנוע התקפי קלאסי, בלי החסרונות ההגנתיים שהתרגלנו לראות משחקן כזה. 25.3 נקודות למשחק, לצד 9.8 אסיסטים ו-5.8 ריבאונדים. תוסיפו לזה 1.5 חטיפות וכמעט חסימה למשחק. אפשר להבין מאיפה מגיע הביטחון שלו בעצמו.
לקייד יש את כל מה שצריך בשביל להוביל קבוצה לאליפות. ובעיקר, אין לו את כל מה שלא צריך. הוא שחקן הגנה מעולה שמתאים לסגנון הפיזי-בואכה-אלים של הקבוצה שלו, הוא לא נטל כקלעי (אמרנו שיש שם מקום לשיפור, אבל מצבו טוב), ואין לו שום חסרון משמעותי שיכול לגרור אותו למטה. הוא יכול לשמור על 3 עמדות בקלות, וכנראה למתוח את עצמו ל-4, או אפילו 5 במאץ'-אפים הנכונים. זה אומר שאפשר לבנות כל סוג של סגל סביבו והוא ירים אותו. הגמישות הזאת מאפשרת לקפוץ על הזדמנויות שפשוט לא קיימות אצל קבוצות עם כוכבים מוגבלים יותר. והנהלת הפיסטונס סוף-סוף לומדת איך לעשות את זה.
קנינגהאם מנצל את היתרון הפיזי שלו על המגנים בשביל לשחק משחק מאוד מחושב ורגוע, ובשנתיים האחרונות זה אשכרה עובד. הוא לא מוותר על יתרונות שנוצרים בשטף של ההתקפה, ולא ממהר לשום מקום. האיום שלו כקלעי, בעיקר מחצי מרחק, מכריח את ההגנות לשים עליו את הפוקוס, ובתור אחד המוסרים הכי טובים בליגה זה בדיוק מה שהוא רוצה. הנהלת הפיסטונס, שהתחלפה מאז שהגיע, למדה עם איזה סוג של שחקנים היא צריכים להקיף אותו.
הוא פיתח קשר נהדר עם הסנטר ג'יילן דורן, והוא מפעיל נהדר את כל הצוות המסייע. קייד מנהיג את אחת הקבוצות הכי קשוחות בליגה. כאמור, לא מדובר בכוכב שברירי שמוקף בשומרי ראש, כמו שהתרגלנו לראות. קייד הוא לגמרי אחד מהשחקנים שפורחים במשחק הפיזי שהפיסטונס משליטים. לקראת הפלייאוף, עם יתרון ביתיות, אולי אפילו לאורך כל הפלייאוף, תהיו בטוחים שאף אחד לא רוצה להתגושש עם החבר'ה של ג'יי בי ביקרסטף בסדרה של שבעה משחקים.
העצימות עולה בפלייאוף, באופן רוחבי, כך שהאדג' של הפיסטונס צפוי להתכווץ. אבל תנאי המגרש האלה מאפשרים לכישרון האמיתי לצפוף למעלה, והעונה זה לא אישיו עבור הפיסטונס. יש להם כוכב-על שיכול לקחת אותם גבוה, והוא מתכונן לרגע הזה מגיל אפס.
מה דעתך על הכתבה?